בועז שרעבי הוא מהזמרים שהקונצנזוס מחבק. אם שושנה היתה המלכה, הוא היה הנסיך. הוא זכה להרבה טפיחות שכם מהממסד התרבותי, ביניהם הצדעה של פסטיבל ישראל. שרעבי לא זוהה מעולם עם הזמר הנקרא "מזרחי" או "ים תיכוני", ועם זאת הוא ידע לחזור גם לשורשי המסורת (התימנית) שלו.
בשרעבי תמיד היה משהו אינטימי, שאתה יכול בקלות להתחבר אליו. הוא מעולם לא תלה על עצמו תוויות. אשכנזי או מזרחי. כשהוא שר שיר אהבה, אי אפשר שלא להאמין שזה בא ממנו.
בועז העניק לשירים את האקצנט והרגש שלו, זמר שמקרין חום ושר בלי מניירה. הקול המסתלסל שהופך את השיר לחתיכת נשמה, צליל מינורי שנוגע בסאן רמו ומשתכשך במימי הים התיכון שלנו, קול הגעגועים לסמטאות הקמלות של כרם התימנים, שם נולד וגדל. הומור טבעי. טרובדור.
כותבי הטקסטים (כאהוד מנור, חמוטל בן-זאב) תפרו מילים כמו בהזמנה לרומנטיקן רוגש מבפנים. אהבה, אהבה, אהבה, געגועים, געגועים וגעגועים, ומבול של מילות רגש הכי שחוקות. אבל אצל בועז גם הנדוש גרם צביטה בלב, שמש שוקעת, נרות לשבת, לב שנשבר, נגיעה בלב.
שרעבי הוא אחד המבצעים היותר אותנטיים בזמר המקומי. הוא הפך את הסלסול הגרוני החם לסגנון. הטונים שלו הם סייסומוגראף, פיו וליבו שווים והוא שר נהדר, מהמקום שנמצא איפשהו מתחת למיתרי הגרון.
יש לו כשרון ליצור מנגינות ים-תיכוניות מינוריות בד"כ קליטות. גם הטון המלנכולי העגמומי משהו והמסתלסל נשמע בדרך כלל אותנטי ומשכנע, אם כי לעיתים מהסוג המשתפך-אנכרוניסטי, ובחלק מהשירים מצאתי עיבודים חלקם שומניים, אירווויזיונים, נדושים, חלקם מתקשטים בנוצות של שנסון צרפתי.
לא כול ה-70 שנאספו כאן בארבעה דיסקים ("פמלה", "לתת", "הלוואי", "את לי הלילה") הם כולם גדולים. יש רבים שראויים להקלטה מחודשת, יש אחדים שהתיישנו ויש כאלה שיחיו לנצח כמו "תני לי יד", "הלוואי", "חייך וחיי", "כל עוד", "כשאת נוגעת בי" (דגימת סאונד למטה) . אני אוהב את הגרסה שלו ל"מי ידע שכך יהיה" שכתב עוזי חיטמן. אני אוהב את הפרשנויות שלו לשירי שירון קלאסיים כמו "בלדה על מעיין וים", "הרעות", "שיר ערש הנגבי". גם שירים שמוכרים מזמרים אחרים כמו "מישהו" של מתי כספי.
