אם זוהי הקלטת הסולו האחרונה שלו (פרנקפורט, פברואר 1997), כטענת חברת המוסיקה, אז לדיסק יש ערך של יותר מסתם מופע סולו של מישל פטרוצ'יאני. הוא מנגן בסטנוויי קטעים הכי פופולריים שאפשר לקבל ממנו, את "לוקינג אפ", "בסמה מוצ'ו", "כמו ברזילאי", "רומנטי אבל לא בלו", "קאראוואן".
מה זה פטרוצ'יאני? זוהי יכולת אילתור עם ברק קלאסי, נגינה מודגשת, מהירה, ועם המון אהבה למלודיה ורומנטיות מופלגת. רפרטואר נדוש, אבל כמה חיים יש בנגינה של האיש, שהמוות לקח אותו בגיל כל-כך צעיר.
מישל פטרוצ'יאני הוא יליד אוראנג' צרפת 1962. סבל ממחלת עצמות שעיכבה את צמיחתו. המימדים הגמדיים ומוגבלותו הם שהאיצו את התפתחותו כפסנתרן. פטרוצ'יאני הושפע בראש ובראשונה מביל אוואנס, אבל הוא אינו מסתיר גם את השפעת קית' ג'ארט עליו. הוא הופיע לא פעם בארץ. אני זוכר אותו מפסטיבל באילת שהחזיר אותו לראשית הקריירה כשהחל לנגן בלהקה המשפחתית עם אביו.
בגיל 15, כבר ניתנה לפטרוצ'יאני ההזדמנות לנגן במחיצת שני קלארקים מוכרים בעולם הג'אז – קני קלארק וקלארק טרי. בגיל 17 הקליט את אלבומו הראשון. אחרי סיבוב הופעות עם לי קוניץ בצרפת, הגיע פטרוצ'יאני לארה"ב ושיכנע את הסקסופוניסט צ'ארלס לוייד לעכב את פרישתו כדי להצטרף לסיבוב הופעות עם רביעייתו. זה היה הדבר הכי טוב שקרה לפטרוצ'יאני באותן שנים, קטליזטור להמשך מסע הצלחות בארה"ב שמשך עד היום, שאחד מרגעי השיא שלו – הקלטות הפסטיבל מונטריי עם ג'ים הול וויין שורטר. בהמשך ניגן בהוא ניגן אימפרוביזציות על אורנט קולמן, צ'ארלי היידן וסוני רולינס מיוחד הרשים ביכולת טכנית מפתיעה בנגינת סולו, עם רמת המצאה ותיחכום גבוהים.
