איפה חביבי? התברר שעל הפתיחה הם נשארו מאחורי הקלעים. שלומית אהרון לבדה לקחה לעצמה את הבמה לשישה-שבעה שירים בלי ששלושת הגברים יזמרו-ישתובבו-יפזזו ויתחייכו לידה, מנסה להראות (ולהיראות) – שהיא יכולה למלא בזכות מה-שיש-לה. המונולוג שהיא פותחת בו על ההתלבטות להיות ביחד או לבד מסביר את סיפור המעשה שלה. כי שלומית עם כל הכישרון והנוכחות הבימתית וחזותה הנשמרת ועם אלבומי הסולו שלה – פספסה קריירת סולו מפוארת.
יהיו השגיאות שעשתה אשר יהיו, אבל עובדה היא ששלומית מצליחה סוף-סוף לפרוח בגדול כשלידה שוב מזמרים-משתובבים ומחייכים יובל, עמי וקיקי.
מה חדש, חביבי? אז זהו, שאין כל חדש. הכל לא רק שאינו עובר, אלא חוזר בגדול. איך נקרא למה שמתרחש במופע המחודש? התקמבקות מהוקצעת. שזה אומר: אין כמו חביבי לעשות הכי טוב את חביבי, ואם יש תזמורת ועיבודים טובים, פטר ורטהיימר אחד בסקסופונים, תאורה אחלה וסאונד חבל"ז, אין שום סיבה שהתקמבקות הזו לא תעלה יפה. חביבי 2007 היא גרסה שאינה מביישת את חביבי 1975 ואילך. 30 שנה אחרי, והכל כמעט כפי שהיה. גם צדי צרפתי חזר. בהעמדות, בתנועה המסוגננת – זה הוא. ממש אין חדש.
בהרכב הזה, המקורי, עם שלומית אהרון, חביבי נשמעת הכי חביבי שאפשר. את התמהיל הזה של שירי דור האספרסו, שנות החמישים-שישים, שירים של נעמי שמר כ"האורח", "פרח הלילך" של נורית הירש, "תלווי אותי" של רחל שפירא, "האורח" (דגימת סאונד למטה) "בלוז מדרגות הרבנות" (א. דנקנר- י. דור) דרך "הלילה" האירווויזיוני ועד "יו אר מי דסטיני" ו"אונלי יו" של הסיקסטיז, עיצוב בימתי קברטי-פרודיסטי קליל, את הקיטש המסוגנן הזה – אי אפשר לקחת מהם.
מה חבל ש"חביבי" גרסת 2007 אינה מתחדשת, מסתפקת במה שהיה-יש, כלומר – גרסה נוסטלגית משופרת על הגרסה (הנוסטלגית) של חביבי שנות השמונים. יהיה מוגזם לדרוש מהם שירים חדשים? יהיה זה מעבר ליכולותיהם להיות יותר "מנהטן טרנספר", כמו בקטע הטוב ביותר לטעמי בערב – "ג'אז" של יובל דור, שבו הם מצליחים לעשות סווינג בלי להתנצל.
המתגעגעים לחביבי של פעם יקבלו אותם הכי חביבי שאפשר, שזה בידור מסוגנן עשוי ליגת-על עם משבים נוסטלגים ערים. בכל זאת לא הכל עובר חביבי.
