פרק ב' של בלקפילד (סטיבן ווילסון + אביב גפן) נפתח בבלדת פופ פשוטה ויפה על מומנט יחסים של לילה בינו ובינה – מבוצע בקולו הגבוה של ווילסון מלווה בהרמוניה ביטלסית, ובהמשך מעבר גיטרות מהוקצע, מנגינה מאוד קליטה ומחניפה, קצב שמייצר מתח פנימי. לא סתם אמרנו ביטלס. בלקפילד עושים בעיקר בהרמוניה הקולית משהו שיכול להיות מזוהה עם הרביעיה הנצחית ההיא – שזה בפירוש פופ ברמה גבוהה שאינו מתחשב בשום דבר אופנתי. גפן עם כול הכישרון שלו מעולם לא רץ קדימה. הוא העדיף לחזור לשישים, לשבעים. ולוילסון מבחינה זו כנראה מאדו נחמד ונוח להתרפק על סגנון של פעם שעוד מחולל ריגושים. מומנט פופ כזה, שאולי לא שייך ל-2007, אבל בהחלט מעביר ריגושים שעושים חשק לעבור לשלב הבא, שזה האלבום החדש של בלקפילד.
