השם "פרוייקט" קצת כבד ויומרני, אבל הקשבה לדיסק מראה שלדודי לוי יש כיסוי. משהו טוב קרה לו. זה לא דודי של נוער שולייים. זה דודי בוגר, ששר בטונים נוגים, את הסרקזם הבוטה של חנוך לווין. בתערובת של רוק, היפ הופ, דראם-אנד דאנס ואלמנטים ים-תיכוניים. משקיע בשירים אנרגיה מהסוג שהופכת לדרמה אישית אותנטית. קוראים לזה פרשנות, קוראים לזה עיבוד פפונקציונאאלי.
דודי הלך על קאברים לשירים מוכרים שהלחינו זוהר לוי וחוה אלברשטיין לטקטסים של לווין, והתחבר אליהם בלחנים שהא כתב בעזרת ידידים טובים ובסאונד שהופך את כל הפרוייקט להומוגני.
"הנה הארץ השלמה אשר הבטיח אלהים לאברהם/לו ולזרעו אשר על שפת הים/אבל אני אינני חול אשר על שפת הים/ואני לא מיים הבטחות שנתן אלהים לאברהם" שורות המחץ על הפתיחה מקבלות את מלא הרלוונטיות בבביצוע של לוי. לוי יצר מסגרת אווירה מנוכרת משהו אפילו בקצבי הדאנס בגירסה ל"אני בדרכי למוסד הסגור". אבל העידכון הוא חלק מהקונטקסט שאליו חתר לוי. הגירסה שלו ל"לונדון" שהלחינה אלברשטיין איטית, מלנכולית ואפילו "פסיכוטית" )במשמעות של חרדה( יותר מהמקור, והליווי מעניק נפח של ניכור בצלילים אלקטרוניים כמו ב"הבטחה" לזוהר לוי, שיר על חוסר התכלית והתוחלת שבחיינו, שמבטיח שתמיד המצב יכול להיות גרוע יותר מרע.
הגיוון מתבטא בשינויי מקצבים כמו הרגאיי של "אין מקום לשניים על עמוד החשמל". או ההיפ-הופ שבא להבליט הטקסט של "שיר הפלגה עליז", סיטואציה מטפורית של נוסעי ספינה שוקעת שקוראים "אמריקה הנה אנו באים", הבלוז-פאנק האיטי שמעודן בכינורות ב"פעם במאי חיבקתי נערה". האנרכסטיות הפאנקית של "התעמלות בוקר" הפאטאלי.
בהירות הטקסט והנימה התאטרלית סרקסטית באים על חשבון מלודיה. דודי בפירוש לא בחר להחניף למאזין. הוא מעדיף את הקונטקסט התאטרלי-קברטי( (כב"צופיה היתה ילדה"), והוא נותן לטקסטים "לנשום" בקצבים ובסאונד שיוצרים את האווירה המאוד מיוחדת, של הדיסק המפתיע הזה.
