יש ללירן נדל שורה שאומרת: "תמיד כתבתי מנגינה כדי לרכך את האמת" ובהמשך – "בסוף אולי אמצא את המנגינה הנכונה/ בסוף אולי אמצא את האהבה הראשונה".
.ואחרי ששמעתי דיסק ומופע – זה בדיוק זה. הרומנטיקן הדואב, לפעמים הטרובדור התועה, שמבכה את געגועיו, מתרפק על בדידותו, שוטח את כאביו, נרגש מאוד לשיר אהבותיו – במוסיקה שהיא פופ מיד טמפו מרכך, אפרורי-מלנכולי, לפעמים בטעם סאן רמואי מתקתק.
נדל (גיטרה חשמלית, אקוסטית) מנסה לברר דברים עם עצמו, "פוגש את עצמו כל בוקר דרך העיתון", תוהה על מהותם של חברים וחברות , נוגע ברצון לבריחה למקום אחר ("זה לא סתם"). מנסה טיפה פלסף, קמצוץ פסיכולוגיה באגורה, לספר סיפורים רומנטיים כאילו- מסתוריים (על "ליידי Love", פרוצה שבחרה בלילה)
הבעיה היא שאצל נדל הסיפורים עוברים ליד, יותר מתרפקים יחד איתו על הצלילים המלטפים ונשארים בתחושה של זמר רגש שרוצה ליצר דראמות גדולות ממנו. מתקרב, אבל לא תמיד מגיע.
בדרך כלל, פרט לשיר אחד יותר רוק פאנקיי ("עצות טובות") – לירן נדל בחר בקו מלודי מרוכך במוסיקת "אמצע", כזו "שלמה ארציית", במיוחד בשיר כמו "חברים", גם במקצב, גם בסולם המוסיקלי, גם בצורת הסיפור (יש בשיר משפט על "אנשים פשוטים רוקדים על מרפסות", מה שעורר כמובן אסוסיאציה ל"גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת") אפילו קצת מתייפייף בתיאורים שלו – "איך רקדנו עירומים מול הים, תמיד רצינו מה שלא קיים".
יאמר לזכותו: בטון המתגעגע-רומנטי הזה, בשירה המלודרמטית, לירן נדל בכ"ז משכנע שפיו וליבו שווים, ובמיוחד כשהוא שר "איפה היית כשרציתי אותך… איפה היית כשצעקתי לך", בשיר על יחסים בין אב ובנו. "איפה היית" – השער הטוב, המרגש ביותר בדיסק החדש. מנגינה, קצב, ביצוע – מרטיטים.
חבל שבמופע, בניגוד לאלבום, נדל העדיף, במקום כלי מיתר מרככים או לפחות קלידים, הרכב גיטרות חשמליות, מה שלעיתים פגם בקונטקסט המוסיקלי שלו והאפיל עליו, ואני מתפלא על שמוליק דניאל, המפיק המוסיקלי, שהוא גם המתופף של נדל – על הבחירה בקונספט הזה.
