שירים: בעיר הזאת, מילי, קונפורמיסט, אלנבי, איש קש, 180, זאב, למה את הולכת לבד, שנים חסומות, כביש מהיר, העיניים שלה, הרעב, פצעים ונשיקות, כל החבר'ה, עוד פעם, מספיק בן אדם, גשם חזק, סאן חוזה. הדרנים: הסרט נמשך, דם, מכה אפורה, לא מתבייש באהבה שלי.
אנפלאגד היום, ב-2007? לא פאסה? אצלנו כרגיל, הכל מגיע באיחור של כעשר שנים. גם משינה באמשים אלה- אקוסטית למהדרין. וזה מעולם לא קרה למוניקה סקס: יהלי סובול ופיטר רוט תקועים כמעט שעה וחצי בתוך כסאות, חמושים באקוסטיות, אנפלאגד עד הסוף בלי דיסטורשן אחד לרפואה. מאחור בתופים – שחר אבן-צור (היחיד שאינו "אקוסטי") ויונתן לוויטל בקונטרה באס. 18 שירים מכל אלבומיהם ועוד 4 הדרנים.גם הם עלו על גל האנפלאגד החורפי.
להתייחס לזה כאל סוג של התבגרות? כאילו אמרו: יאללה, עשינו כבר מספיק רעש. בואו ננסה את זה נקי. בריכוך, בכפפות של משי (צירוף מילים מהשיר "מלכת היופי"). ואולי זו הפרנסה שמתדפקת על הדלת.
מוניקה סקס מול זאפה מפוצצת שגם פוצחת בשירה, והיא באנדרסטייטמנט לא בדיוק חבורת זמר שמחלקת שירונים בכניסה. סובול מקרין סוג של זחיחות, חום, שחרור, טיפה הומור.
ונעבור לבשורה הטובה: פיטר רוט בגיטרה אקוסטית! בשביל לשמוע אותו מנגן, שווה היה ללכת על מוניקה אקוסטית. למעשה, רוט מעניק לשירים גוון שאינו קיים בגרסה החשמלית המקורית.
מתחילים עם "בעיר הזאת", "מילי", "קונפורמיסט", "אלנבי" ובהמשך יגיע הכל- "שנים חסומות", "כביש מהיר", "הרעב", "מספיק בן אדם", "סאן חוזה" ועד "הסרט נמשך", "דם".
איך אמר סובול ברגע מסוים: מוניקה מאבדת כאן קצת מה"מיסטיק" הרוקיסטי שלה.
ובאמת, זוהי מוניקה בלי סקס, חיוכים של כיוף, אבל כאן הבשורה השנייה של הערב – זוהי מוניקה מוסיקלית שלוקחת קצת לשנסון צרפתי, קצת לקאונטרי אמריקני, הרמוניה קולית פה, אילתור ג'אזי ופופ סיקסטיז. ובאמת, מי שזוכר למוניקה חסד נעורים מהתשעים, יכול בלי שום בעיה להגיע כדי להתרפק על השירים, אפילו בנימה נוסטלגית. אחרי הכל – גם הוא כבר מבוגר בלמעלה מעשר שנים.
הוא יקבל מוניקה בוגרת יותר, חופשית משוחררת ואף מקצועית יותר מאשר בשנים קודמות. לא צריכים להגדיר סגנון. שירים מיד-טמפו סלואו, סטייל השישים, רוק פשוט ובלוז. גם קאונטרי סך הכל, ערב כייפי שמחזיר יותר לשישים ולשבעים מאשר לוקח אל האלפיים. מותר גם להם לקחת פסק זמן מהמגברים.
