נגנים: עדי רנרט – קלידים, רע מוכיח – תופים
שירים: אוחתכ בייבי, רועד, הפוך, עד כלות, 77, אם הייתי יכול, בשבילך, רעש לבן, רחוק ממך, לא שוכח, ילדתי שלי, הדמעות של לילי, עיר של קיץ, בסוף של יום, שתי פנים, ככה זה, ריבונו של עולם, בואי הביתה, שמשון, לב שלם, אבק בנעלים. הדרנים: כמה יוסי, חם על הירח, האיש שבקיר, ארץ זרה, יומולדת, עוד חוזר הניגון, ניצוצות.
ברי סחרוף בישיבה? גם הוא במצטרפים לרשימת הרוקרים שמתכרבלים בשמיכה אינטימית בעונת החורף? קודם כל בואו נאשר את העובדה: אכן, סחרוף מחמם שעתיים כסא. זה אומר אשכרה ישיבה. לא זז מהמטר.
אנפלאגד? אקוסטי? מופע חורף אינטימי? לא זה ולא זה. עזבו את סחרוף מהגדרות. זה מופע הישיבה הכי טעון שאפשר לקבל ממנו. ברי הולך כאן על קונספט, לא על משהו טרנדי. כל שיר מקבל את המינונים שלו, כל שיר והגיטרה שלו. אקוסטית, חשמלית. רסיטל רוק.
קיבלנו שעתיים של סחרוף מזוקק, מגיש את החומר מדויק, נכון, אמיתי. רע מוכיח שמאחורי התופים, שהוא גם על הניהול המוסיקלי, מתדלק באוקטן גבוה לפורמט הזה. הקצב שהוא מספק תזזיתי, חזק אך לא רעשני, קטליזטור של ממש. יחד עם עדי רנרט הותיק בקלידים, שמשלים – זה נשמע כמעט כמו מתכון אולטימטיבי שאפשר להמשיך איתו לתוך הקיץ.
תוסיפו מה שנשמע כניסיון ייחודי בלעדי לערב הזה – קלרינט אלט שניגן יוני סילבר (מומלץ להמשיך עם זה) , וגם כאן, בשירים אחדים לא רק שזה אינו פלצני, אלא תוספת משדרגת בשירים כ"בשבילך", "רעש לבן" וגם "לב שלם" ו"אבק בנעליים".
ספרתי כמעט 30 שירים כולל הדרנים מ"אוחתכ בייבי" ועד ניצוצות" וכיסוי ל"ילדתי שלי" של מאיר אריאל וביצועים מסעירים ל"עיר של קיץ" ו"ארץ זרה".
ברי סחרוף ורע מוכיח זוכרים זה לזה חסד נעורים מאז העבודה המשותפת על "סימנים של חולשה" (1993) והולכים על הפקה מאוד לא שגרתית, מוכיח מתנתק פה ושם מהתופים ונוטל גיטרה כדי להעניק אפקט לצליל של סחרוף.
סחרוף בשלב שהוא מבקש לא לשעמם את עצמו. הוא עשה כבר הכל. והנה, הוא נכנס לאווירה המיוחדת הזו. מרגיש נינוח, משוחרר. משדר חום. בגרות בגיל הזה אומרת פחות רוק ישיר ויותר הפקה פונקציונאלית.
ערב רוק בישיבה הכי לא שיגרתי שאפשר לקבל מסחרוף. מופק אחרת, מחדד אמירות בעניינים של ניכור, פחדים, חוסר תקשורת וטירוף. מי שעדיין לא שבע מהאיש, צריך לשמוע את סחרוף בקומבינה הזו לפני שהחורף נגמר.
