נתחיל מהסוף, מתובנת השיר, מהמוסר השכל שלו: "כי הביקוש לאהבה לא מסתיים אף פעם". שזה כמו הביקוש לאוכל. מה יום מיומיים?
לפני כן, שר ארצי שהוא לא יספר הכל. והנה הוא דווקא מספר – איך חשק בה, ואיך אחרי המלחמה, כשהקים להקה המשיך להידלק עליה, איך התפשטו כדי להיצמד, איך עשו מין ונצמדו לאלהים גדול, ורק לפעמים הייתה לוחשת לו בוא נתחתן…" כל המעשייה הזו מגיעה בשירה כמעט חסרת פאוזות, בשיר קצבי, כמעט תזזיתי, ללא ג'סטות רומנטיות טיפוסיות, כאילו ארצי מוסר דו"ח על פרשת יחסים באותו טון חזק של שירה על כל מקומות ההתרחשות של האהבה. המנגינה והקצב – לא להיטו הגדול, השיר – כבר היו לו טובים מזה. הטרובדור מסתובב סביב מקרופונו, מחפש עוד דרך להגיד את מה שהוא כבר אמר, ניגן ושר. איך להגיד את זה בעברית 2007? לא נהרסתי.
