תחושת הדז'ה וו הגיע כבר על השיר הפותח. 12 שנים לפני ישבתי כמעט באותו מרחק מולו. אז יזהר אשדות נתן כמעט את אותה הופעה עם אותו הרכב בהרד רוק קפה ז"ל בדיזנגוף סנטר בתל-אביב.
השנים עפות, הקהל מתחלף, ויזהר חוזר למצעד הלהיטים הזה בקלות נעימה והייתי אומר – עדיין נסבלת, כמו הוא אומר לעצמו: תן לשירים ללכת במקומך. לא חייבים חידושים, הפתעות ומהפכים.
אולי הוא צודק. יזהר נוגע בחמישים, והנה, קהל צעיר לא היסטרי (בטח לא הקהל של תסלם), שמזמזם את המנגינות הרומנטיות שלו באהבה גדולה. אחרי שצפיתי ב-DVD הנכלל כבונוס באוסף החדש שמתעד את הופעה של אשדות בהארד רוק קפה המיתולוגי של ינואר 1995 – התחושה היא שהרבה לא קרה ואשדות מסתפק היום בערגה נוסטלגית, ממשיך להריץ מסיבת להיטים מיינסטרימית.
כמו בסוף 95' אשדות נותן מופע פופ סולידי וחם, כאילו הוא והקהל ביחד בסלון. כמו אז, רוב הערב – "אנפלאגד" בישיבה. כמו אז זה צוף פילוסוף על הבס, רן עפרון על הקלידים, ורק במקום ערן פורת בתופים – שי ברוך. ההבדלים הם בשניים שלושה שירים חדשים ובאורחים שעלו לשיר ולנגן איתו – רונה קינן, פיטר רוט והראל סקעת.
בעיקר- ערב של התרפקות עם כל שלאגר שרוצים לקבל ממנו. הרומנטיקה הנאיבית הזו שכובשת מחדש. בעיבוד האקוסטי, עם נגיעה קלה במוסיקה אירית ב"מה תאמרי", כשצוף מחליף הבס בחליל אירי ועפרון נוטל אקורדיון.
יזהר ממשיך בדרכו, בסגנונו, על אמצע הדרך בין פופ לרוק, מאופק,רומנטי, יותר מחויך מאי-פעם, נישא על אותן מלודיות מחניפות, נעזר בקלידים מצוינים, גיטרות מהוקצעות, וכמעט לא מתחדש, מרגיש בנוח במסגרת הישנה והטובה, ויודע שהקלפים הכי בטוחים קיימים עדיין בשירים שקסמם לא פג – "מלך שלך", "נועה של הים", "איש השוקולד", "הירושימה שלי" בשתי גרסאות בערב הזה – אחת עם רונה קינן.
אז לכול הנוסטלגיקנים: ההופעה הזו מחזירה כמעט במדויק להארד רוק קפה 1995 – כלומר ליזהר עם פחות תלתלים בראשו ועם שיבה יפה שזרקה ברעמתו של צוף ועם רן עפרון בקלידים שגם הוא דמות נצחית בתוכנית הזו שרצה עם אשדות בקלות נסבלת ביותר. כמעט אין מה לחפש את ההבדלים.
