מסנתזים לאמיר פיי גוטמן את הקול. מתאימים לו טקסט עתיר מטפורות. "כשהערב מלטף את היום/ והעצב מתחלף לחלום/ מבטיך רסיסים של אמת/ בעיניך שוב האושר שקט". אני לא מדבר על קיטש. יש בזה גם קיטש. יש לי יותר בעיה איך גוטמן מתחבר עם זה, ולא מורגש שהוא מתחבר. גוטמן מוותר על עצמו למען הפקת מיינסטרים מושקעת בכותבים-מפיקים שעושים את עבודתם נאמנה.

אינני בוחן לב וכליות במקצועי, אבל עד כמה שתחושתי משגת – פיי גוטמן ויתר בשיר הזה על לב וכליות. לא שזה פופ רע.  זה אפילו להיט טוב שיגיע למקומות הראויים במצעד, ויכול להיות שגוטמן, לא זמר מי-יודע, צריך להסתפק בסופו של דבר – במקום הראשון במצעד. פופ מי מנוחות, לאונג' כזה, כינורות ואלקטרוניקה, קולות שמימיים ברקע. חמים ונעים. מה מעבר? או: מי אתה אמיר פיי גוטמן?