יורם חזן – שירה, גיטרה, סקסופון, רן אלמליח – שירה, בס, דוד רז – גיטרות, דני זייבלט – תופים, עמי רייס – פסנתר ואקורדיאון, חן שנהר – כינור ראשון, יוני גרטנר – כינור שני, גליה חי – ויולה, מאיה בלזיצמן – צ'לו, יורם לכיש – אבוב, קרן אנגלית, זורנה וכלי נשיפה נוספים, יוני דרור – דודוק, חליל צד וסקסופונים, צביקה אלאייב – קלרינט וכלי הקשה  מפיק מוזיקלי של המופע: עמי רייס.

אחרי הדיסק הכפול המושקע והעשיר ששדרג את כנסיית השכל באופן משמעותי, לא נותר אלא ליישם על הבמה. למעשה, שמענו כאן חזרה ראשונה לקראת פסטיבל ישראל, כלומר כנסית השכל פלוס המפיק המוזיקלי של הערב עמי רייס בקלידים, רביעיית מיתרים, 2  נגני נשיפה קלאסיים ואתניים וגם נגן צעיר שמנגן קלרינט וגם כלי הקשה.  

זה הרכב גדול שלהקה בישראל לא יכולה להרשות לעצמה לרוץ איתן לאורך זמן, אבל כנסיית השכל מגשימה בשלב הזה את הפרויקט השאפתני ויש יגידו יומרני עד הסוף, ואפילו מחלקת אותו לשתי הופעות.

רן אלמליח, יורם חזן,  יוצרי הכנסייה,  לקחו את מיטב החומרים של הלהקה ועיבדו-הפיקו אותם מחדש. תוספת הנגנים הקלאסיים והכלים האתניים האקוסטיים  נבעה ממוטיבציה וסקרנות לתחקר את המוסיקה שלהם בקונטקסטים אחרים זה כאילו חברי הלהקה שאלו את עצמם: מנין באמת באנו, האם המקורות שלנו הם רק רוק? האם לא פספסנו משהו בדרך. זהו מעין מסע לאחור אל השירים הישנים  דרך מוסיקה קלאסית, אתנית, צוענית, קלטית  – עם תזמורים חדשים באוריינטציות מוסיקליות עשירות, בנגינת כלים קלאסיים ואקזוטיים (כחמת חלילים, בוזוקי, נבל, קרן יער, פגוט)

מי ששמע את הדיסק הכפול והתלהב כמוני, קיבל אותו פחות או יותר את ההפקה האטרקטיבית. בסך הכל –  יופי של עיבודים,  פיוז'ן בין רוק לקלאסי לאתני שבדרך כלל מוסיף נדבכי עומק לשירים, ואני אומר בד"כ כי יש מקומות שאפשר גם בלי רביעיית מיתרים. בסך הכל –  עיבודים שמשדרגים את הלהקה ושיריה,  . יורם חזן החליף את הטונים המתבכיינים שלו לעוצמתיים דרמטיים, והוא היום סולן בשל ודומיננטי בהרכב.

ברור שבתנאי סאונד של מועדון לא כל צליל של המיתרים עובר וכנ"ל לגבי הכלים האחרים שהצטרפו ללהקה. זה לא סתם פרויקט. זה נשמע כמעט כמו מפעל חיים אומנותי, ועל כך כנסיית השכל בהחלט ראויה להיכנס לתוכניה של פסטיבל ישראל השנה.

השאלה היא גם  מה עושה הכנסיה עם הכמעט מהפך הזה, קשה להאמין שהלהקה תמשיך לרוץ עם תזמורת מיתרים וכל המגוון האתני הזה. אבל ככה הם צריכים להישמע. בינתיים זה יופי. בינתיים שהצ'לנית והכנרית והויולה והאבוב והזורנה הם אורחים רצויים על הבמה של הכנסייה, שהופכת אט אט לכנסיית הרגש. שכל זה לא הכל בחיים.