אני ממשיך לגלות את ז'ילבר בקו. אין זמר כמו ז'ילבר בקו. ללא סתם כינו אותו "זמר 100,000 הוולטים". השירה שלו טעונה ומחשמלת. זמר שדילג על האופנות מאז ראשית הקריירה שלו בשנות החמישים של המאה הקודמת. הייתה לי גם הפריבילגיה לראות אותו חי בהיכל התרבות בת"א (הופעה ההיא כשאלכס אנסקי התנדב לגשת לבמה ולהדליק לו סיגריה) בקו כבר לא איתנו (נפטר בדצמבר 2001), אבל הקול המחוספס הדומיננטי הזה ממשיך להלך עלינו, ולמרות היותו ספוג עשן סיגריות – נשאר עשיר ומלא הבעה.

זה אלבומו האחרון שיצא אחרי מותו במרץ 2002. הוא אינו כולל את להיטיו הגדולים, אבל הוא מאפיין את רוחב ועומק הרפרטואר שלו. מי שרוצה להתרפק על נוסטלגיה צרפתית – שילך על Viens Dans La Lumiere.  ואם חשקה נפשכם בדואט עם אחד מגדולי השנסון סרג' לאמה – תלחצו על 4 בשלט – Le Train D'amour. אין ספק שרכבת האהבה של בקו ממשיכה לדהור. אולי הקטר קצת מיושן אבל במצב מצוין.