"כמה כייף להופיע בארץ", חזרה קרן אן על המשפט במהלך הערב בהתרגשות עמוקה. והיא צודקת: לא רק כייף אלא מדהים ומפתיע לראות היכל תרבות כמעט מלא, כאשר לפני שנתיים – מעט מאוד ידעו מי היא.  

קרן אן הרוויחה את זה ביושר ובזכות. מכל בחינה אומנותית  – הקשר בינה ובין מוצאה הישראלי (קרן זיידל במקור, ילידת קיסריה) אינו קיים. היא שרה באנגלית, נוגעת בצרפתית ואפילו בפורטוגזית, ויש לה כל מה שכוכבת על זקוקה –  בנוכחות הבימתית, בעומק הביצועים, ברוחב הרפרטואר. במינונים בין מוסיקת אווירה מינורית לרוק.  השפה היא רק אמצעי לתרגם מחשבות ורגישויות. כלומר – יש שירים שמבחינתה חייבים להיות מושרים באנגלית. יש שבצרפתית. שפה אינה מחסום. שפה יוצרת אווירה. שפה מייחדת את הסיפור.

עוברת הכי טבעי ממצברוח למצברוח, מאווירה אירופאית אפרורית לפולק-רוק אמריקני (מה שמכנים כיום "ניאו-פולק"), שרה  על הבינו-בינה, הרהורים והגיגים על אהבה ובדידות מתוך חדרה האינטימי.  

היא התחילה ב-In Your Back ובהמשך הגיעה ל-"הנח את ראשך"  ועד "נוליטה" ו"לא הולכת לשומקום". בצרפתית היא עשתה את Que N'ai-je.

קרן לא גולשת לדראמות, לא רצה לפני השירים. היא מאוד מדויקת בפרשנות,  הטווחים שלה משתנים, פעם קלה ואוורירית כמו ב"לא הולכת לשומקום", פעם מלנכולית, ועיתים מסתורית וגם מחויכת. פעם היא קצת ג’וני מיצ’ל, פעם קצת שנסונית סטייל פרנסואז הרדי, פעם היא ניקו מה"וולווט אנדרגראונד".  ומה שיפה שאין כאן סתירות, שהצבעים הרבים מסתדרים לתמונה אחת. לא כול-כך חשוב הסגנון שהיא בוחרת כמו התכנים, הפרשנות.

העיבודים נשמעו בסדר אם כי  בנוסף לחצוצרה (אבישי כהן המצוין) הייתי מוסיף כלי מיתר קלאסי כצ'לו באחדים מהשירים.

לקראת סוף הערב היא הזמינה לבמה זמרת– דיינה קורץ, ג'סטה לחברה  מניו-יורק לשיר Chelsea Burns, עוד כמה רגעים יפים בדרכה של  זמרת שכבר חברה במועדון האקסקלוסיבי של הסינגר-סונגרייטריות הגדולות, מהסוג של סוזן וגה, דידו, נורה ג'ונס.