תיאטרון ירושלים

פרוייקט מוזאיק, Mosaic Project

3/5

הקהל שהגיע לתיאטרון ירושלים הופתע למצוא את אולם (תיאטרון שרובר) ריק. הוא הופנה אל כניסת "מאחורי הקלעים" כדי לגלות חלל גדול עתיר מסכי וידאו ולהבין כי ישבניו אינם הולכים להתרווח על מושבים נוחים בשעתיים הקרובות. בשום מקום לא גילו לו כי מדובר במופע עמידה.

את במת תיאטרון שרובר הסבו מצידה השני לקלאב דאנס, דיסקוטק שנות האלפיים, "אלקטרו לאונג'" לפי הגדרת המפיקים, חלל אפלולי ענק, מסכי וידאו ב-360 מעלות שהקרינו את סרטוני הפרויקט המצוינים.  קיבלנו שילוב עדכני של ריקוד מודרני (הכוריאוגרפית המצוינת טליה פז), שירת פופ-סול (סמדר אקראי, בן חסד, בריטני מור), סאונד אלקטרו עשיר (טל אבירם), תאורה רוקיסטית (במבי)

מי שהגיע בלי "רקע" – כלומר לא שמע את הדיסק של הצמד שמוליק נויפלד את אייל ליאון קצב, חיפש תוכניה לקבל משהו – רקע, קונספט. אבל ממש כלום.. אם כבר הולכים על פרויקט מולטימדיה מושקע, למה לא לעשות עוד קווץ' קטן.  איזו פיסת נייר. אנחנו בפסטיבל ישראל?!

אחד הקטעים, למשל,  עוסק בסיפורו הטראגי של רב החובל פילפ עירון שמצא את מותו בטביעת ספינתו בים סין. מי יכול היה להבין את זה מהחיזיון על הבמה?

אין ספק ששמוליק נויפלד את ליאון קצב אתגרו עצמם בפרויקט אודיו-וידאו פופ-אמביינט-לאונג' מהיותר שאפתניים-אוניברסאליים שיצאו מכאןקולאג'  מוסיקלי רב השפעות, מעין  הפרויקט של אלן פרסון נוסח האלפיים  עם נגיעות ג'אז אקזוטיות, טריפ הופ, אמביינט, ניו-ווייב, גם דאנס קליל, השפעות אוריינטליות, קמצוץ פינק פלויד, וידאו ארט מושקע וטקסטים שהם גיבוב חלול של מילים הזויות וסיפורים שמנסים להיות מלודרמה. מנסים.

מישהו לידי אמר לי: לא שמעתי את הדיסק, אין לי מושג על מה המוסיקה, אבל זה נשמע ונראה יפה.

ואללה, צדק. נשמע ונראה יפה, מופע  מולטימדיה  מושקע בכל מובן – ריקודים, תאורה, סאונד, וידאו, אבל כמו באלבום – אם אם הייתה כאן כוונה-יומרה להגיע לפרויקט עם סיפור-תוכן-קונספט, זה נשאר במסגרת יומרה ספקטקולרית.  משהו לא התחבר. משהו לא חיבר את כל החלקים לפסיפס השלם.

על הדיסק – Mosaic Project

 



גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות