השוו אותו לעמיר בניון. אולי משהו בסלסול הקולי. באקצנט, אבל גוסטו ובניון עולמות שונים. בניון אישי, פיוטי, בתוך עצמו הוא גר. גוסטו עממי, איש מוסיקת העולם, פתוח, מקיף עצמו בכלי נגינה אתניים אקוסטיים, מתבל בפלמנקו ואנדלוסית, מחובר לראיי האלג'יראי. הרבה יותר "פולק" מאשר בניון. כזה שב מאמי מקומי.

כשמדברים על מוסיקה מזרחית מקומית מבלבלים בין פופ יווני, צעד תימני וקצב לטיני. צריך לשמוע את גוסטו כדי להבין מהו חיבור למזרחית, למקורות – בשפה, בסלסול התפילתי, ביכולת לפטרל בין העברית לאלג'יראית, בקשר האותנטי של יוצר עכשווי למורשת שלו.

גוסטו (בלטינית הוא "עונג", "תענוג") הוא שם הבמה שאבי פרץ (36, ירושלמי במקור, כיום מתגורר במעלה אדומים) אימץ לעצמו. נעים הזמירות שר כאילו הוא עושה אהבה עם השירים שלו, זמר נשמה, מסלסל נפלא, מקרין חום וחיוניות, גם בין השירים. זה יוצא לו טבעי, אמיתי. בקשר בלתי אמצעי עם הקהל. בחיוך טבעי, בהומור.

גוסטו הקיף את עצמו בהרכב וורלד מיוסיק, נגנים שמגיעים ממקומות של יצירתיות ואותנטיות. כדאי לציין את ליאור בוקר בגיטרת פלמנקו, את אלי בוהדנה בעוד וג'ומבוש, את צ'ארלי פרץ אחיו בכלי הקשה. התרומה שלהם לגוסטו עצומה, קולחת , מעניקה במדויק את מה שהוא צריך לשיריו כולל התזמורים החפלאיים התוססים – שידו של המפיק המוסיקלי, יהודה לוי  היתה בהם.

יש לו קאבר אחד בערב: גוסטו שר את "האישה שאיתי" של ברוזה בטון מתגעגע, הכינורות עושות את הניואנס האוריינטאלי. אנחנו על גבול ספרד אלג'יר.

גוסטו מצליח לשלב סלסול נוגה ומקצב של שמחה."שיר עצוב של זוהר" (דגימת סאונד למטה)  הוא תמצית ביוגרפית שיש בה אמירה אנושית – במנגינה וטון שירה שמחלחל – "שיר עצוב של זוהר עוגן בליל אהבה, לא מתיימרים ולא חולמים על טוהר/ מה שהגיע זו רק אהבה". וזהו גוסטו – שר בלי הרבה יומרות, אבל זה יוצא לו חם, אנושי ועם הרבה אהבה. כובש.

שיר עצוב על זוהר

האישה שאיתי