שירה גבריאלוב

שירה גבריאלוב

סברס הפקות, הפצה: הליקון
3/5

אז גם אם יש לה כישרון לייצר מנגינות קליטות, ויש לה, אלבום הביכורים של שירה גבריאלוב נשמע אלבום בוסר של נערה מתבגרת שמנסה לפרוש את תסכולי אי האהבה והבדידות  בין 11 השירים, שניים מהם מושרים באנגלית. מה רע בזה? זה בסדר, אבל אחרי השיר החמישי מתברר שזה נעשה שטחי ושטחי יותר.

 

כל שלושת הסינגלים שיצאו מגיעים בתחילת הדיסק. הטון הטיפה מלנכולי ב"הבוקר יאיר" לא יעיד על גילה הצעיר. אושר יגיע אחרי הסבל, כשתהיה רק איתו. בלדת פופ. טון תמים. פכם כתבתי על הסינגל הזה שנשמע כמגיע מכוכבת-נולדת שבוסר ניכר בהבעה המתוקה-דרמטית הכאליו מיוסרת שלה. בינתיים השיר הזה הושמע הרבה ברדיו, המנגינה מתנגנת כלהיט ותיק, ועדיין שירה נשמעת כאן כזמרת בדרך לבגרות.

 

גם "כאב נכנס" ("עומר אומר שכבר מאוחר/ והוא דורש שאשאר ואשיר עוד שיר קצר") ממשיך את התחושה של  קול בתולי, כזה פינוקי, קצת בולעת מילים, קצב מידטמפו, מנגינה פשוטה, טון טיפה נוגה. היא רוצה שעומר ישאר, היא רוצה חיבוק, וכשכואב שייתן יד.  קלילות על גבול הנסבל. המנגינה חמודה. מנסה לגעת במתיקותה. אבל גם כאן הניסיון של שירה להעביר סיפור נשאר בגבולות הנחמד-מתקתק. לא משהו שמעיד כל "כאב נכנס".

 

שינוי משמעותי ב"תגיד לי למה"  שירה מתעדכנת ברגאיי היפ הופ עכשווי, בשיתוף זמר ראפ עמית Six, שיגיד לה איפה הוא, ולאן הוא הולך, כי היא לבד בחושך, הגיעה לסוף הדרך. יענו, דיאלוג של מאוהבת וחרמן, אחת תמימה שלא יודעת איפה הבחור שאמר לה "בואי בואי" ברח לה, לאחד שמחפש עכוזים שמוציאים אתו מהריכוז. רידוד. רגאיי-דאב-ראפ אופנתי. להיט עשוי טוב, אבל נשמע טכני ושטוח.

 

אקצנט האנגלית של שירה לא רע ב – The Pain, גם המעבר מגבוהים לנמוכים נשמע טוב, אבל הבעיה בטקסט הרזה.

 את "רקוויאם" ממשיך את קו טון בלדת הצער על אובדנה של האהבה, בדימוי הכי פשטני "כל הפרחים נובלים אצלי בחדר" (למה זה "רקוויאם"?) כנ"ל "בלי אף אחד" – על רקע בדידות וריקנות, היא שרה שהיא רוצה להיות איתו בלי לפחד.

 

"אני רץ אליך" נפתח בספרדית – Te Quiero, והנה גם קצב הטלנובלות הלטיני פלש לכאן, בעיבוד יפה לצליל פלמנקו מנוגן מהוקצע.

קיטש האהבה מגיע גם  ל"שלוש מילים" – שלוש מילים שהיא רוצה לשמוע, אלא שכאן הופתעתי מביצוע טוב – שיש בו Soul ואפילו איזו פראזה בסגנון קייט בוש.

 

וכדי שיהיה גיוון, הנה דאנס אלקטרוני די שבלוני ב"עוד קצת זמן", על "מחלת האהבה",  ועוד פעם שברון לב מגעגועים.

 

וזה נמשך בשיר שקט ב"אני לא לבד" על התחושה שהוא כל כך קרוב אבל לא ניתן לנגיעה, בעיבוד שמשדרג את השיר.

 

והפינאלה – באנגלית, If I'll Die  – פרק נוסף בסאגת תסכולי האהבה-התבגרות של שירה גבריאלוב המבקשת את נפשה למות, שאולי כך – במותה – הוא יאהב אותה שנית.

 

לא די בכישרון לייצר מלודיות פופ, להיעזר במעבדים ובמפיקים מוסיקליים מיומנים (אלי נחום, ניב כהן, איתי אברהם) שגם עזרו לה להתעדכן. בינתיים היא הגיע לאלבום פופ שחושף בצד כשרונותיה גם את שטחיותה. רק האלבום הבא יוכיח אם זה רק עניין של גיל.

 

 

 

 

 

 

 

 

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות