להאמין, מאמין אריאל הורוביץ זה דבר חיובי. וצריך להאמין בימים שיבואו. למעשה, מה נותר לו לאדם לעשות, כאשר הוא לא יכול לשנות הרבה את הטבע. זה לא הוא שמביא את חילופי העונות, אבל חילופי העונות גורמים לו להשתנות. מה כן יכול האדם? – כשליבו עליו מר הוא יכול לשיר בחושך, לפרוט על מיתר. ופתאום אתה שומע ששרים יחד איתך.
אמונה זה דבר תמים ויפה, אבל הורוביץ ברגע של אופטימיות כתב את זה שנון וקולע.
הקול העמוק אומר לאלפי חסידות הגיע הזמן לנדוד לעבר גן עדן חם וירוק. אבל "אדם לא יכול להביא את הסתיו/ או לומר לאלף חסידות "עכשיו"!/הוא רק יכול, כשליבו עליו מר/ לשיר בחושך לפרוט על מיתר". משאלות לב. והורוביץ לא ציני כשהוא שר "תמיד תאמין בימים שיבואו".
זה שיר שמסיים מופע, שמכיל חומרים שיעשוהו שיר נצח לשירה בציבור.
אלבום רביעי לאריאל הורוביץ. טרובדור מקומי, יוצר ייחודי, משורר פופ.
שירה בציבור מעבירה לשיר השני באלבום "כל מי שאת" שאריאל הקדיש לאמו, נעמי שמר, מי ששיריה הפכו לנכסי השירה בציבור.
"אי אפשר לתפוש במבט את כל מי שאת", שר הורוביץ על אמו. הורוביץ קצת מצחקק על מסרי השירים של אמו בפרספקטיווה עכשווית: "בסיני אין היאחזות/ וברדיו כל היום/ לשיר זה כמו להיות ירקון"
הורוביץ מעדיף במקום ההתרפקות רבת הפאתוס על נופי הארץ – להיזכר בפרח קטן שהביא לה חבר, ספר של באך על הפסנתר שהפכו את החדר שלה "לעיר מקלט של כל מי שאת". זוהי בעיניו אמא שלו. השיר מושר בליווי קולות נשיים מוביל ל … שירה בציבור, אבל מסוג אחר. אני שומע כאן צליל פסנתר אחר. זו אינה אמא נעמי.
צריך להאמין, צריך לומר תודה לכל מיני שברי זיכרונות שביחד נותנים תמונות חיים ("צריך לומר תודה" דואט עם שרון רוטר)
המוסיקה מגוונת. במנגינות, במקצבים. שיר חמישי "הקטעים החשובים" – ים-תיכונית כזו, אולארצ'יקית כזו. על הקטעים החשובים באמת בחיים. כמה פשוט, כמה חכם.
לא כל המנגינות "מפנקות", לא כל הלחנים קורצו מחומרים משמרים. אבל הורוביץ לא בא להחניף ול"פנק". הוא שר על זכרונות מגרמניה ("היה לי טוב בגרמניה") בפשטות ישירה.
הקצב מצוין, רוק בלקני כזה או ים-תיכוני, שירה בחברותא. אולי הורוביץ לקח את לוי – על רקע ההגשה הקצת יבשושית שלו, החסכנית ברגשות. אבל לוי אינו זמר, וזה מורגש. לכן, ניסיון השדרוג הווקאלי לא יותר מנחמד.
עוד דואט – עם איגי וקסמן – "הפתק" סימני שאלה על היחסים ביניהם. הוא מגלה את זה על פתק שהושאר על המקרר. שיר קטן ולא משמעותי באלבום.
אבל הורוביץ המספר המופלא חוזר ב"הכביש המהיר" – סיפור חיים בנסיעה קצרה. בלוז עממי עברי. נסיעה של שעתיים שלמעשה כבר נמשכה שנתיים. בקור כלבים, בחושך מצריים.
ולסיום מה קרה לשיר שנועד להיכתב פשוט בשבילה. פשוט הוא כבר לא יהיה: כמה שהוא הסתבך – זה "שיר הלילה האפל שבתוכו טמן האל/כצוף בתוך פרחים/ את טעם החיים".
והנה הורוביץ מלודי, מרוכך, זורם, נשמה. טעם טוב. טעם חייו המשובח.
בלי להיכנס להשוואות לאלבומיו הקודמים, זהו אלבום שמראה את הורוביץ בשלב גבוה של ההבשלה האומנותית שלו, וכמה שירים כאן כבר מייצרי סקרנות לקראת הבא שלו.
על הופעה של אריאל הורוביץ – 1998