הסליחה ואני

אפרת גוש

אן.אם.סי
5/5

"כי ראית את דרכי נעלמת/ ביער סבוך/ בין קירות חורשים/ ובתוך האדמה המדממת/ רגלי ננעצו היכו שורשים"

 

גם אחרי 11 שירים הטקסט הזה של "לראות את האור" (ברק פלדמן) הוא הטקסט שהכי ננעץ במוחי, וזה גם השיר הטוב באלבום בלחנו (אסף אמדורסקי). וכמובן בביצוע של אפרת גוש, למעשה היכולת של הזמרת לצבוע את השיר בגווני קולה המשתנים.

 

"יער סבוך"?  באלבומה החדש של אפרת, מהיוצרות היותר ייחודיות-מוכשרות במוסיקה המקומית בשנים האחרונות, נכנסים ליער הרגשות הסבוך ביותר שלה בעניינים שבינה ובינו. גוש מסתובב סביב ציר של יחסים שלוקחים אותה לסחף רגשי, לכעסים, קנאות ועד נקמנות.

אחרי שסיימתי, חזרתי להקשיב ל"קרב איגרוף" השני בדיסק, שיר שנשמע כמו נטול מתוך אופרת רוק,  שבו אפרת גוש כמי אומרת – ההגנה הטובה ביותר היא המתקפה, ושהחיים צריכים להיות יציאה מתמדת למלחמה. זה שיר דחוס מוסיקלית שמעורר תמיהה מהי סיבת המגננה/מתקפה הזו?

גוש תבהיר בהמשך באמצעות ברק פלדמן את הטראומות שלה ביחסים בשירים כ"גם אני הייתי שם", שיר מלא עוצמות של קנאה על מי ששוכבת עכשיו עם אהובה לשעבר, וגוש מצליחה להעביר את מלוא עוצמת הכאב בטונים מגוונים של כעס, צער, חולשה. יש כאן תיאטרון אישי בעיבוד קצבי שמכניס את המאזין למתח של הקשבה.

גם ב"אתה תחזור", "קופסה ליום, "הסליחה ואני", "שיהיה לך לילה טוב", "יהיה פה דם". ממשיכה גוש למונולוג רגשי ורגשני, לא מסתירה יצרים אפלים כקנאה ואף מציעה תסריטי נקמנות כלפי מי שהיה איתה בעבר.

 גוש ללא ספק שחקנית גדולה בשירים שלה, דרמטית מאוד, סרקסטית, מנסה להתקרב הכי קרוב לתחושות שלה, ויש לה מגוון טונים עשיר – שמביא אותה הכי קרוב למחוזות הלב.  לה המפיק מוזיקלי ניר אוורבוך לקח את השירים למקומות  מדויקים, כמו הפסנתר הסינקופי שמלווה את "שיהיה לך טוב" ביצוע נסער ודרמטי ורוטט שגם לי לשנייה או שתיים מביא אסוסיאציה לג'ניס ג'ופלין עליה השלום.

יוני בלוך העניק לגוש מימד יותר פופ קליל וקופצני, קברטי כזה בשירים "כמו שזה היה" (גם כאן היא מטפסה נהדר בקולה) בעיבוד ברוח מוסיקת העולם וגם ב"קור אחרון", ואלס אופטימי במהותו בהשוואה לאחרים שיש בו אור וצבעים יפים וגם קריצת עין שובבנית בשיתוף זמר במבטא רוסי (אנטון קוצ'ר)

והנה לסיום ב"לא שרע לי" –  שיר על בדידות, בעיבוד לחצוצרה (יבגני לובלין) חוזרת גוש לרוך הבתולי הנאיבי כביכול, אותו טון שאפיין את "לראות את האור".

זה דיסק ששומעים פעם אחת, ואז מתחילים מההתחלה  פעם שניה ושלישית. סעור רגשות, דרמטי ומלודרמטי, מוסיקה שמשרטטת תחושות, שמצליחה להפעים לאו דווקא בשל התכנים המאוד אובססיוויים בעניינים שבינו ובינה, אלא בעיקר במוסיקה המיוחדת, וביכולות של  גוש לייצר קשת מרהיבה של טונים שהם סייסמוגראף רגשי שאינו משקר.


על ההופעה

 

 

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן