האוברטורה הפסאודו אתנית, קול-של-תפילה, חלילים איריים, כאילו מבשרים על "יצירה". אבל אז מתברר שמויאל ומעבדו המוסיקלי פשוט בחרו לעטר את הדיסק בפתיח מהסוג שלוקח לנופים אחרים.

 גם ב"לבדי", שיר ראשון, העיבוד לוקח את מויאל לנופים איריים. "הכל יחלוף עם הרוח כמו קטע מסרט ישן", שר, ו"אולי יהיה בי עוד כוח לנדוד עם הרוח. מרוב מילים מפוצצות לא הבנתי מה הסיפור שלו.  ממה הוא רוצה לברוח? ומהי בקשתו הדחופה שהכל יחלוף עם הרוח. אבל הלחן והעיבוד מחניפים, נותנים לשיר לזרום באפיק מוסיקלי לא אכזב, וגם שירתו של מויאל ענוגה היא.

סוג אחר של טון ענוג ב"באה אלי", כבר אינו מלנכולי. מויאל בוחר ב"מילים יפות". למשל: היא באה אליו כנבל בשירים האסורים. תפרשנו בבקשה את המטפורה. אבל מהי שורה לעומת סערת הרגשות המתחוללת בשיר.

"לואי" (בחולם) הוא עוד סיפור מופרך, שזוכה ללחן יפה, מעוטר בצליל כינור. על אחת שמחכה שהאביר שלה יגיע על סוס לבן. לואי לבדה, אבל לא אבודה. ושוב דראמה בהתערבות אלתור כינור. מויאל שר הטקסט הזה בהתרגשות, משכנע שזה בעצמותיו.

גם את "לא מכירים אותך" שר מויאל בדרמטיות משכנעת, אלא שהטקסט הרבה פחות משכנע:  מויאל שר על כך שמרגע שהתחיל להצליח – כולם לידו חושבים רק כסף וכוכבות, ושזה המסר שלהם. להיות כוכב, לעשות כסף – זו משמעות של להצליח… והם (מי זה "הם"? אמרגנים, יחצנים, סלבריטאים?) מסתכלים על ההצלחה הפוך,  אבל מה עם הבפנים שלו, עם העצב, עם הכאב. והם פשוט לא מכירים אותו.

אז יכול להיות שזה מה-הוא-מרגיש, אבל לא כל תחושה חייבת מיד להפוך שיר. בטח לא באופן  שזה נכתב, שזו התבכיינות טיפה פתטית. בשיר יש גם גשם וחזאי וסופות, כדי שגם מבחינת הטמפרטורות תשרור בו סגריריות. המוסיקה היא קצב מלודרמטי חד-משמעי, רוקיסטי, הביצוע – נרגש אפילו נסער. אבל סערת הרגשות הזו שעוברת על מויאל לא גרמה לי להשתתף בצערו. לא שוכנעתי ב"טרגדיה" שעוברת עליו, ואין לזה כל קשר, אם השיר הקצבי הזה מושר בעוצמות דרמטיות גבוהות.

והנה פסנתר מעודן בפתח השיר "כבר לא" – בלדה. לחלונו הגיעה פתאום ילדה קטנה עם חיוך ביישני. אולי זו היא שנגעה ביגונו הלילה. והוא כבר לא נרתע מהפחדים, שר את השירים שהיא אהבה. שיר רגש יפהפה, מושר רגוע בתחילתו ונוסק בהמשך. וכן, זה טקסט קיטש רומנטי – שלא גורם לך להתגרד.

גיבור של פחד חבוש במסכות מגיע "להציל אותה" בשיר שנקרא "גיבור של טעויות". רק שתיתן לו סיכוי להצילה. ושוב  – סערת רגשות עטופה בקצב רוק, שלא משאירה עקבות.

"אינדיה" לוקח אל שווקי הודו, מוסיקה הודית כקישוט. שיר שמתחיל בשבע בבוקר. סיטואציה הזויה על ריקוד באינדיה שדרכה הוא חושב עליה ואף מתעד את זה במכתב. שיר קצבי שמנסה לכרוך בין נופים מזרח רחוק לאהבתו. מה שיפה כאן בעיקר זה העיבוד הדאנס-אתני.

ב"הלם קרב" חוזרים לטון האפרורי-קודר של מויאל – שיר איטי, קולות אווירה הזויים ברקע, שיר על סיוטים שאחרי המלחמה שפצעה את הנפש. לא. מויאל לא משנה סגנון בשביל לתאר טראומה. זה עדין סגנונו הרך-רומנטי, לחן כשלעצמו יפה, וגם כאן בעיבוד הכניסו איזה קישוט אירי לריכוך האווירה.

"ילד ממה את פוחד?" שואל מויאל בשיר העשירי באלבום. לילד שאליו פונה מויאל – יש כאן הרבה שאלות לענות עליהם. הילד הזה שגלום בנפשו של מויאל, זוכה אף הוא למנגינה יפה, מקצב רוק מידטמפו. חוסר התקשורת עם הילד – חוסר התקשורת עם עצמו. כזמר ששר עם טונה רגש – מויאל כמעט נטול ניואנסים – אותו הטון-הבעה ל"הלם קרב" ול"ילד".

ל"שתיקות" בעיבוד לצ'לו, צליל פסנתר מינוריים – הטון הרומנטי הזה ממש מתאים. מויאל מבקש ממנה לצאת מהטירוף הקר ולהתאהב כשבפרדסים עדיין ריחות של חג, והטון הרגוע הזה, בלחן הכל-כך מלודי שמטפס במקום הנכון, נשמע יותר הראל סקעתי מאשר בכל האלבום. שיר יפה. אולי היפה בדיסק.

"אורח מיותר" המלווה בקולות תפילה של יוסי מויאל – מוושר בגוף שני ("אתה") שיר על עולמו המיוסר – והבקשה-תפילה שלא יפול וישבר, שלא יכאב יותר. כאן מויאל עגמומי, מתחבר לתפילה, טון ל ערגה – כאילו הוא מנסה להכיל בשיר אחד את כל יגונו.

אני  מאמין למויאל שהוא אינו מנסה להתייפייף במילים נוגות או לגעת בכוח במקורות העצב, מבלי להיות באמת שם. באלבומו השני, למרות מעידות בטקסטים, יש למויאל נגיעות של אמת בעימות עם עצמו, כשהמנגינות והעיבודים (שלו ושל נדב ביטון המצוין) – מקרבים אותו לאמת שלו. בסך הכל – שדרוג משמעותי למויאל בהשוואה לאלבום הבכורה.