דייב ליבמן – סקסופונים, ג'ו לובאנו – סקסופונים, ראווי קולטרין – סקסופונים, פיל מרקוביץ' – פסנתר, ססיל מקבי – בס, בילי הארט תופים.
הפסגה התכנסה לשני ערבים. הראשון – הוקדש לגדול המוסיקאים-נגנים-יוצרים, ג'ון קולטריין, שאילו חי היום היה בן 80.
בערב השני שבה והתכנסה הפסגה לערב הרד בופ מאוד אוונגרדי שהוציא קהל גדול מאוכזב עד עצבני. נו, טוב, החבורה הזו לא ממש באה להגיש ג'אז בצלוחית של דבש. יש סגנונות ויש סגנונות, והמסורת כרגיל מנצחת, במיוחד כשעל הבמה נמצאים קליברים כאלה, ולא פחות מאשר הבן של קולטריין, ראווי שמו. מישהו לחש לאוזני: הבחור היה רוצה להגיע לקרסוליים של אבא שלו. היה.
הפי ברסדיי ג'ון קולטריין. היית ונשארת אחד ויחיד, ושום ועידת פסגה בינלאומית לא תוכל להעניק לנו מאיכויותיך כולל הבן שלך, אבל כמה טוב ומה מרגש שיש למוסיקה שלך נציגות כזו, שיודעת לשתף פעולה בלי אגואים נפוחים. לובאנו, ליבמן, קולטריין באו לנגן ביחד עם בבריזה הלוהטת בנמל, וטוב שמאחוריהם ישבה אגדה העונה לשם בילי הארט, ששדרג להם משמעותית את הערב.
הדבר האמיתי בכל זאת קיים במסורת הג'אז. באחת ורבע בלילה, בערבו-לילו הראשון של הפסטיבל קיבלנו שלושה סגנונות נגינה בסקסופון שניסו והצליחו לאחד כוחות. אני הייתי מסתפק בקולטריין עצמו. גם הקהל שהגיע לערב השני של הפסגה היה מסתפק בקולטריין, אלא שאז התברר לו שהפסגה שינתה כיוון. מישהו שאל אותי בסוף הערב: "מה זה צריך להיות?!" אמרתי לו: שישה נגנים רוצים לנגן קצת אחרת, וזה אופיו ש כל פסטיבל המכבד את עצמו – שלא רק מספק את המאוויים הדחופים של הקהל.
בתמונות מלמעלה: בילי הארט, דייב ליבמן, ג'ו לובאנו, ראווי קולטריין, שלושת הסקסופוניסטים.
