אנחנו בהאנגר 11, אוקטובר 2006. שלישיית מיתרים מנגנת פתיחה כזו קלאסית כאילו מישהו מת. על מי מתאבלים?

איזה מתאבלים.תמתינו לפיאסטה הגדולה. אבל כן, בינתיים על הפתיחה אין תרועות וחגיגות קצב. מוש שר "דרך" מנגינה עצובה והמיתרים מוסיפים שכבת עצב. והקהל שר עם המיתרים. ואז עולה האיש בגופיה השחורה. הדראדלוק. שומעים את זה בסי.די. רואים את זה בדי.ווי.די. תפילה. בלילות העיניים דומעות, שפתיים לוחשות אליה. ובימים – פנים אל מול פנים, הוא באמצע החיים ובלעדיה.

מהי הרכות הזו? אבל מה יפה שירתו, מה ענוגה נגינת המיתרים. יאללה בואו נימס. ואנחנו נמסים.

בסי.די יגיע עכשיו "בן אדם", בדי.ווי.די – דואט אקוסטי עם דין דין אביב לשיר "חולמת". מוש בן ארי גיוון בצליל אקוסטי, חשמלי, פאנקי, רגאיי, אורחים נהדרים. הוא ורסטילי, הוא יודע לסלסל בעצבות ולעבור לדאנס אפרו משהו, יש לו קול גבוה עם הרבה נשמה.

16 קטעים בסי.די + 8 בדי.ווי.די.  אבל אני רוצה להתעכב על קטע אחד שבו התרוממתי ממרבצי בכורסה. זה מגיע די.וו.די אחרי כמה בלדות נוגות, אנפלאגדיות. כולל הופעת אורח של משה לוי  בקטע "איך בסוף כל יום", וגם "את", שמושר שקט ומהנשמה.

ואז זה קורה. השיר נקרא "ג'ה/ אלהים" – שוטי הנבואה מתייצבים על הספה הסלונית במרכז הבמה, פוצחים בשירה, ולפתע – מוקי על הבמה, והמתופף הנהדר רונן ברק חותך את האוויר, וגם כלי הנשיפה (אייל מיכאלי ועופר מאיר אנקורי) נכנסים לפעולה.

העסק נכנס להילוך הנכון. ג'ה איז וואן, וג'ה יורד לרקוד איתם בקצב אלהי ולשיר שהקשת מתקיימת מאלפי צורות שונות. זה הרגע של המופע. זהו. בשביל הקטע הזה כדאי לקחת את כל המארז החגיגי הזה, שמארח, למען תושלם האינפורמציה כמו שצריך – גם את ברי סחרוף בשני קטעים. ועוד משפט: הצילומים והסאונד בדולבי דיגיטאל מעבירים בגדול את המופע לסלון.