שווים

רן דנקר עילי בוטנר

אן.אם.סי
4/5

שווים? מה היה עושה דנקר בלי המנגינות האלה של בוטנר, בקו מינורי נוגה, שמספקות בדיוק את המינונים הנכונים לטון (טונות) הרגש לו. מצד שני: בוטנר היה זקוק לקול הזה, הרגשי, המשדר רומנטיות חסרת תקנה עם פגיעות.

אחרי שראיתי את המופע של השניים וגם כתבתי, הגיע הדיסק. בדרך כלל – הפעולה אצלי הפוכה. אבל למה לא לשנות מהרגליי. 

מה ההבדל? לא גדול, אבל גם כזה שאי אפשר לבטל אותו. בהקשבה לדיסק קיבלתי יותר את הדקויות של העיבודים, ואני מדבר לא פחות ממלאכת מחשבת מקצוענית. (העיבודים מתחלקים בין קבוצה הכוללת את גדי גידור, בוטנר עצמו, גלעד שמואלי, בן ארצי ויענקל'ה סגל ובין אסף דר וגדי גידור) עיבודים תומכים, כאלה שמבליטים את המנגינה, כאלה שמעצימים אותה, אבל תמיד במינונים הרמוניים נכונים. עיבודים פונקציונאליים לפסנתר, כלי מיתר.

 

בוטנר הגיש לדנקר מקבץ שירים על נפש דואבת, מתגעגעת. אפילו מיוסרת. שירים על החסר. גם על החשש מאובדן, מפגיעה בשלם. זו אינה רק דמות האהובה אלא בשיר אחד – "12 שנים" – געגועים למי שהלך ולא שב, על אובדן היקר מכל – במנגינה וטון שלא עוברים ליד האוזן.

 

אנסה להתייחס לדיסק נטו, בלי לגעת במופע שלא היה חסר בעיות: בוטנר מתגלה כאן די במפתיע כמלודיסט "חסר תקנה" בסגנון שאין לו גבולות של זמן, שירים שמזכירים את צורת ההלחנה של פעם, בסולם המינורי. הגיטריסט-הרוקיסט כמעט לחלוטין לא קיים כאן. זוהי איזושהי פינה מאוד אישית של בוטנר שהוא מנסה להגשימה באמצעות דנקר. 

ביום ההולדת הוא ממשיך לכתוב  לה ברכה למרות ששנים כבר איננה איתו – מחוזות געגועים, במנגינת רגש שבטח תרעיד מיתר אצל כל המתגעגעים לאהוביהם/ אהובותיהן ("יום הולדת"),  מבקש שתפיח רוח חיים בנשמתו המתגעגעת ("הכל מזכיר אותך") או מדמיין אותה ("מי בחלומך")  גם הקצביים – כ"בואי נעזוב" (טקסט די סתמי) סובבים סביב אותו נושא. "שווים" הוא סוג של להיט אולטימטיבי, לחן יפהפה, רגשנות מעודנת בטון של דנקר.

שירים בעלי תוכן משמעותי קונקרטי יותר בדיסק – "לחזור לישון ביחד" – על ילד שחי בטראומת החשש של היפרדות הוריו. טקסט ולחן – ייחודיים בדיסק.

"יש בבית מלחמה/ יש פחדים ויש אשמה/ רק רוצה שיעבור הלילה/ שאבא לא ילך פתאום/ שאמא לא תבכה היום/ שיתגשמו לי כל החלומות"…  וההורים שלי רוקדים/ אצלי הלך הפחד/ עכשיו הם בטח יכולים לחזור לישון ביחד"…

גם "כל מה שלא הספקתי לומר", בדואט של דנקר את סיוון טלמור,  הוא שיר טוב, סגנון צרפתי שכזה, בעיבוד יפהפה לאקורדיאון ולפסנתר של גדי גידור בשירתה האנטימית-מרחפת-שברירית של טלמור – "אם יש איזושהי מחילה/ אז קח אותה ממני בשבילך".

ולעומת הטון הגבוה-דואב עד מקונן של דנקר לאורך הדיסק, הוא מוריד לנמוך יותר ב"במקום לבכות" – על המחשבה הזו ש"לא נמות ביחד" שלא נותנת לחיות.

יכול להיות שככה לא כותבים היום, שככה לא שרים היום, שככה לא מעבדים היום, ובכל זאת יש בדיסק הזה מומנטים נוגעים ומגיעים. בוטנר כמו גם דנקר צפצפו על הטרנדים, והם הולכים עד הסוף עם קו הרגשנות. אז יכול להיות שפה ושם יש תחושה של דביק ונשפך וקצת נמרח, אבל בשורה התחתונה – זה בדיוק הפופ הרומנטי שמאחוריו עומדים יוצרים שפיהם וליבם שווים, ותאמינו לי שהמילה "שווים" יצאה לי בלי כוונה.     

 

 

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות