היא אף פעם לא תדע מה באמת קרה, מזמר אמיר אטיאס. מה קרה איתה? "בית הבובות" פותחים בשיר על אובדן. יש מקום לשאול "למה"  וגם "הגורל" מעורב, אבל יש גם קול שאומר להמשיך הלאה, ובקיצור טקסט די משמים.

מה רוצה להיות "בית הבובות" כשתגדל? מטאל רוק מקומי. פופ, קאונטרי? שירי ארץ ישראל?

אבל נתחיל עם בעיה אחרת: הזמר (אטיאס) זועק, אם כי לא ממש מגיע לעוצמות רוקיסטיות שמגיעות מהמקומות שמתחת למיתרי הקול. אבל נדמה לי ש"בית הבובות" בכלל לא רוצה להיות מטאל אפילו לא מטאל לייט. וכאן נעוצה הבעיה השנייה: "בית הבובות" לא ממש נעולים על סגנון מגובש. "שוב החיוך" מתחיל קליל ופופי וגולש פתאומית לרגאיי. שיר על חברות. "כמה פשוט להיות אנחנו". הלחן לא רע, אבל הזמר מסתיר מילים. ביצוע אנמי. השינוי בעיבוד לרגאיי –  גימיק מעניין אבל ככלל השיר מתקשה להגיע.

עוד שיר שבלבלני באשר לכיוון המוסיקלי של החבורה: "אני בפנים" – נשמע כמו סגנון הקאונטרי מיוסיק של ג'ון דנוור, על בנאדם שזה קורה לו סוף סוף – מגיע למחוזות הכחולים של השמיים. גם כאן הביצוע של אטיאס לא ממש משכנע שזה בעצמותיו.

הגיטרה החשמלית ב"כי אם לא אז בשביל מה" מזכירה לי נעימות של "הצלליות" מהסיקסטיז או פסי הקול של סרטי ג'יימס בונד. הבנאדם מבקש (בדיבור) לתת לא צ'אנס ללמוד, לא לוותר, לא להיכנע בקלות לדיכאון. גם זה כיוון אחר באלבום, העיבוד לו שותף דני בושקניץ עושה מזה פופ חביב בהחלט.

הטון משתנה שוב ב"ליד הגורל" (בן פרבר) עיבוד הזוי, שמיימי, טון  שיוצא מגבר הממלא תפקיד אשה – המקונן על נטישתה על ילדיה וביתה ההרוס למען מישהי צעירה. השיר נשמע מאוד קונקרטי, כי מצוינת כתובת מדויקת של הנסערת. (למה?) אבל מה ל"יד הגורל" ולזה. לא בטוח שבן פרבר מבין את משמעות "יד הגורל". מכל מקום, גם השיר הזה נשמע כמו מנותק מהאלבום.

לא אהבתי את הטון הבכייני של "עד שבאת" עם משפט כזה מהפה לחוץ – "אין מה לפחד/ הרי האלהים הוא גם אשם" (אשם במה?) "המשחק הסימולטני" מעביר לרוקנ'רול קפיצי קליל, שיר על זה שלא צריך לחפש את האתמול – "עוד נבנה לכולנו גורל". לבנות גורל? מה זה?. אני מציע לבובות להפסיק ללהתעסק עם הגורל בצורה כה שטחית.

"אל תדאג" מספק מנגינה יותר מסבירה בביצוע אנמי. זה נכתב לתרמילאים במצוקה? רוק אמצע הדרך שמנסה גם חמת חלילים סקוטית בפתיחה (גימיק נחמד)  גם כאן השירה של אטיאס לא מספיק  רהוטה-חזקה, אבל יש בה קורטוב של נשמה. מקצב המיד-טמפו טוב, המנגינה – בסדר, מעבר הפסנתר + סולו גיטרה יפה. סוף סוף שיר שיש בו פוטנציאל של טופ טן.

ב"לא איתה" מקבלים אוברטורה בגיטרה של "בית השמש העולה" – בלדה על משבר ביחסים, אבל הטונים של אטיאס לא לוקחים את השיר לדרמה.

ולסיכום: אם היו למישהו ציפיות גבוהות מ"בית הבובות", אחת החבורות היותר מצליחות בפופ המקומי בעקבות אלבום הבכורה "מדפים", הרי אפשר להנמיך. זה עדיין לא זה.