כמעט שלוש שעות רוק, פירוטכניקה, לייזרים, מסכי וידאו, נגנים מקצוענים שבאו לעבודה, ואפשר לומר שאין חדש אצל היהודים. אופרה מוכרת. ההשקעה בעזרים טכניים – כן, אבל שום ניואנס מוסיקלי, שום דבר מעניין לספר על הנפשות המרכזיות בהצגה. זה קצת חבל, כי "פורטה" האלבום האחרון של הלהקה, לטעמי, המשובח ביותר שלה עד כה, די נבלע-נטמע בין החומרים האחרים.סיבה? היהודים ממשיכים לספק את הקלישאה הותיקה של "היהודים" כאילו שום דבר לא התפתח אצלם. ואין כמו "היהודים" למחזר את "היהודים" ובמיומנות מופתית.
המופע מגיע אחרי שמכרו כ-20 אלף עותקים מאלבום האולפן הרביעי שלהם, 'פורטה', ואחרי פסק הזמן שלקחו תום פטרובר ואורית שחף מהופעות חיות, במהלכו הפכו להורים טריים.
היהודים ממשיכים לייצר הבי מטאל בכישרון תיאטרלי לא מבוטל, בהפגנת כוח של פורקן ענק. יש בזה פוזה, אבל לא רק. הם מיומנים, יודעים להפעיל גיטרות, להטעין טקסטים בעוצמות שעוברות את התקן המותר. הלהקה אמנם אינם תגלית מוסיקלית מקומית מקורית מסעירה, לא איזו "נירוונה" או "פרל ג'אם" מקומיים, מצד שני, הם עושים את מה שהם עושים במקצועיות ראויה. דווקא הפשטות הרוקיסטית מצליחה לדבר אל רבים. גם את העוצמות הבלעדיות, ה"ג'ניס ג'ופליות" של אורית – את זה אי אפשר לקחת ממנה.
הנקודה היא שאורית, במיני קצרצר, הלכה לי לאיבוד. היא מסתתרת מאחורי תלתליה הזהובים, מתקשה לתקשר ישירות, לשדר חום, הקול החזק מגיע, הנשמה והאישיות – פחות. ובא לי לצעוק לה: אורית, צאי שני צעדים קדימה. די עם פוזת ה"מסתורין".
אני מתקשה להזדהות עם התכנים הטראומטיים בסוג כזה של מופע, מה לעשות שהביאוס והכאב של היהודים הם זעקות רגש שאינן עוברות את הבמה. רוק כזה, הבי מטאל גראנג'י (לא חשובה ההגדרה) זה בעיקר פאן, ואורית צריכה ללכת יותר על האלמנט הזה, להיפתח, לצאת אל הקהל. לעשות יותר את מה שראיתי אצל הסולנית של אוונסנס, וזה לא קורה.
התאורה די עצבנה. מאוד תזזיתית, אבל אינה עושה שירות טוב לזמרים, יותר מסתירה מאשר חושפת. מה קרה לתאורנים במופעי רוק שמפעילים בעיקר ספוטים אחוריים?
ועוד הערה לתום פטרובר: אל תאריך בסיפורים משעממים לפני השירים ("ניו-יורק סיטי") זה קוטע את רצף המופע, ובעיקר לא מעביר שום מסר.
אחרי "פורטה" חשבתי שנקבל מהיהודים הצגה קצת אחרת. זה לא קרה. עדיין הדציבלים והפירוטכניקה הם ש"קובעים תוכן", המילים בטלות בוולטאג'ים הגבוהים, והנשמה ממאנת להגיע.
תגובה אחת
בתור אחת שהולכת כמעט לכל הופעה אפשרית של היהודים, אני יכולה לומר לך שכל מה שכתבת כחסרונות במופע שלהם, מהצד שלי הוא דווקא יתרון.
אורית עם 'תלתלי הזהב', אמנם מסתירה את פניה וזה יוצר סוג של מסתורין וריחוק, אבל זה חלק מ'הדמות', וממש לא סותר את הנשמה והאישיות שמגיעים לקהל [בכלל מכל הלהקה, בזמן המופש וגם אחריו].
לגבי הסיפורים הארוכים של תום, זה אחד הדברים שאנחנו כקהל מצפה לו בהופעה.
אם זה על צילומי קליפ, או על טיול שערכו [ואפילו על הרשמה לשירות שמטריד אותו ב4 בבוקר] – דווקא השיתוף הזה הוא שעושה את ההבדל, נותן הרגשה של 'שבירת דיסטנס'.
אני, באופן אישי, מרגישה שאני ממש מכירה את חברי הלהקה, והכל מסיפורים בהופעות בעיקר.
בקיצור, אין צורך לשנות גישה של שנים, בעיקר לא כשזה מה שבנה אותם.
הם דואגים להזכיר ולהודות לנו, הקהל, בכל הופעה – "אתם היהודים!"