חיפה 87' , ההופעה

דניאל סלומון

צוותא ת"א
4/5

מתן אפרת – תופים / נעמן טל, גיל לואיס – גיטרות / נועם ורדי – בס, גידי הרץ – קלידים 

 

 דניאל סלומון הוא מעין ג'יימס בלאנט מקומי, אמן פסנתר, מלודיסט בדם,  מביא משב חמים ונעים מהסונטיז. לא כל יום שומעים כאן להיטי פופ בקו מלודי רומנטי שמגיעים מיוצרים רגישים. סלומון הוא פופ משורטט בקווים מלודיים שיש בהם תערובת של הרמוניה ומלנכוליה אבל גם קצב פופ. בפופ אתה צריך לפעמים להמתין לנס כדי שתצא לך מנגינה אולטימטיבית, ולסולומון זה קורה לפעמים, 

המבחן הוא המעבר מהאולפן לבמה. עכשיו סלומון בפרונט. אם לדייק:  מחליף מקומות בין הפסנתר לקדמת הבמה, ומי שחשב (כן, כמוני) שהבחור נטול כריזמה ואישיות בימתית, לא צריך אמנם לאכול את הכובע, אבל אולי לנגוס במשהו.  ואם להתחיל מהסוף:  דניאל סלומון אינו פרפרומר בגודל של אלטון ג'ון, אבל הוא צולח את מבחן הבמה בטבעיות, בביטחון, אפילו עם נגיעות הומוריסטיות פה ושם.

אם  לחזור להתחלה: לא פשוט לאתר בימינו זמרי פופ שכותבים פופ רומנטי וגם יודעים לשיר אותו באמינות משכנעת.  אני מדבר על מודל ג'יימס בלאנט, קול גבוה, מרוגש, רווי געגועים, בין פופ לרוק, בין מיד-טמפו לבלדה רוויית אמוציות.

השימוש בדימויים רומנטיים מיושנים זה חלק מהעניין. תמימות שכזו. מעט דברים שמעבר לחשיפת הרגש הפשוטה, אפילו הנדושה. היתרון שלו הוא דווקא בטנור הנאיבי הזה ששר "את כל כך יפה, היתכן שאהבת אותי כבר פעם, בגלגול קודם", ותמיד יש מקום לויכוח לגבי גבולות האיכות של השמאלץ.  

הטנור הגבוה עושה את העבודה – האוהב והמאוהב רגיש ומרוגש ופורק טונה של מטענים סנטימנטאליים.

אין בזה שום חטא ופשע: דניאל הוא מלודיסט שמשקיע הרבה רגש בשירים. חולם אהבה, בוכה אהבה, חולה אהבה. אבל לזכותו ייאמר שבערב הזה הוא עושה את זה בשירה הנקייה מהתבכיינות, עם חיוך טוב, כשהרצינות היא ממנו והלאה.

"חיפה 87'  הא געגוע למחוזות הנערות בתיכון, על ”התקווה המתנפצת", ו"אבל יפים היו חיינו שלא היה לנו שום דבר". סלומון ומאוד אמוציונאלי. והתחושה עוברת. .

לא כל השירים הם מלודיות אולטימטיביות. למעשה, אצל דניאל אני עדיין ממתין לקלאסיקות שעדיין לא הגיעו. ממלחין כמוהו – הן יגיעו.

 האם הוא צריך להישאר מאחורי הקלידים? אז ככה: דניאל בפירוש אנו זמר של פרונט, אבל אין רע בגיוון:  למשל השיר "היי", מהבודדים הקצביים בערב הזה, זה לא דניאל המלנכולי בסולם מינורי. זה דניאל ששר חזק את מבוכותיו, בקצב וכמעט בלי אתנחתא על בנאדם שפונה בצעקה לשמיים כדי לקבל תשובות על שאלות מציקות. וכשהוא שר "עדיף" בפינאלה, דניאל מגיע לעוצמות שלא יכולים לקבל בדיסק.

אז הנה, יש כאן משהו די נדיר במקומותינו: זמר של פסנתר, שנשאר בגבולות המינורי-הרמוני כדי לתת לתחושותיו את הצבע היותר לירי-מלנכולי. שר את הפחדים, המועקות, כאבי הנפש, געגועי אהבה. בערב הזה למרות כמה עיבודים פחות טובים מהדיסק בקונטקסט של הרכב רוק, דניאל מצליח להגיע, לגעת. לצבוע את המלנכוליה בקווים של רוק.

 

בונוסים: מדוע כשיוני בלוך עולה לבמה להתארח ("אחריות", "פעם", "נוף אחר") אתה יודע שיהיו צחוקים ושירה בציבור. לא מת על זה. כשדנה עדיני שרה עם סלומון את "סודות" – קרו דברים יותר מרגשים.

 

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

4 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות