פסטיבל הפסנתר. פסנתר? – לא חובה. זה לא הפסנתר ששיחק תפקיד הראשי, אלא מקבץ אירועי פופ, חלקם מיוחדים, חלקם ייחודיים, חלקם פחות. הפסנתר לא ממש מארח, ברוב המקרים – מתארח בקושי.

מי שחיפש, כמוני, הפקות ייחודיות, ערכים מוספים – מצא, אבל לא הרבה. אהבתי את החיבור בין דין דין אביב לפסנתרן מנחם ויזנברג בעיבודים (של ויזנברג ובנו נעם) ששוזרים את הקלאסי לאתני וגם משהו משירי ארץ ישראל הותיקים (דוד זהבי) ים תיכוני, לטיני. מוסיקת עולם.  דין דין נפתחה, הרבה יותר מגוונת, נושמת מחדש. האם ויזנברג ובנו ממשיכים איתה? ההפתעה הייתה: מרינה מקסימיליאן בלומין שעלתה לעשות עם דין דין דואטים על שירים ישראלים כמו "שדמתי".

מיוחד היה המפגש של רם אוריון (גיטרה) ויוסי בבליקי (פסנתר) שניסו פרשנויות חדשות למבחר שיריהם. נשמע קצת הזוי בהתחלה, אבל דווקא מתוך הרצון להתחבר, פרצו אנרגיות שביטאו מערבולת רגשות, ניסיון מעניין להגיד דברים בצורה אחרת שאינה "פונץ".

מתי כספי בסוג של קאמבאק  שר שירים משני אלבומיו הראשונים. מוכר, חביב. נחמד. עובר מהגיטרה לפסנתר. שום דבר שכדאי לרוץ לספר עליו. עוד הופעה. בן ארצי הציג אלבום חדש – "קרוסלה", מה שנקרא "הצצה ראשונה" – ובהצצה הזה הפעיל בן ארצי מנגנון הומור וביטחון בימתי שמעניק איזונים למופע הנורא רומנטי שלו.

מישהי שכדאי לספר עליה – אביגיל רוז, טונים נדירים ביופיים, בשירים שלה, כיסויים לשילה פרבר, ג'ובים. "אהבה אסורה" המוכר מזהבה בן. לעקוב אחריה. מיוחדת.

בתמונות מלמעלה למטה: דין דין אביב ומרינה, דין דין אביב, בן ארצי, אביגלי רוז, מתי כספי, בבליקי ואוריון