בדמיונו הוא יפגוש אותה לגמרי במקרה, יתאהב בה כבר בשיחה, ובחדרה בלילה, היא תוריד לו את החולצה, הוא לה את השמלה.
מי הרגיש את אותה הרגשה פרט לבן ארצי? – קולומבוס. כן, כריסטופר קולומבוס, מגלה יבשת אמריקה. לא פחות, מדמיין הבן. ואז מגיע קטע אינסטרומנטאלי כזה ואלסי, מאיזו אגדה רחוקה. אורכו של הקטע 1:56 דקות בלבד.
עוד קטעון מזרם מחשבותיו הרומנטיות של בן ארצי. תן לדימיון ללכת במקומך. הבעיה שהדמיון הזה נעצר אצלי בדרך לחדרי הלב. תחושתי לפעמים שאין הוא מגיע באמת מחדרי הלב של הכותב.
יכול להיות שהייתי נמנע מהמושג "שמאלץ" כי בסך הכל מנגינותיו הרגשניות של בן ארצי יפות, אלא שיש הרגשה שההתאהבות הפצועה-נוגה, הגעגוע לבלתי מושג הם מוטיבים שכבר מוצו אצלו.
… "כי ציניקן אוהב את זו שבזה לרגשות" – שיר פסיכולוגיה לייט, שנישא על מנגינה מינורית רגשנית. בן ארצי לא בורר מילים. בשביל להביע רגש, הוא שר גם "מזל שהורייך הכירו ובחרו לעשות ילדים" (השיר "חלק ממני") וזה ממש לא נשמע עובר את רף האמינות הנמוך. זה יותר התבכיינות.
השיר "קרוסלה" נשמע לי אמין יותר. למשמע המנגינה הנוגה, הטון הרוטט, אפשר להגיד כל מיני דברים שזה ממרח קיטש, שזה רומנטיקה דביקה. אז נגיד שאמרנו. בן ארצי נדמה לי, ואולי אני טועה, דובר אמת בשיר הזה. יש כאן רישום מוסיקלי אמין של תחושות תסכול בתחום האהבה ופגיעותיה.
שיר מקסים בלחנו: "מה מחכה לנו בסוף", דואט עם מאור ירדני, ספי ציזלינג חיצצר את המעבר המסעיר. יש בשיר קרקס נודד של נשמות וגם תיאטרון רחוב. מה לו וליצנים וקרקסים נודדים. אבל בן ארצי כל כך מאוהב בתוגתו הרומנטית, שהוא מגיע גם לקטע הרומנטי הקלישאתי הזה.
מה שכן יאמר לזכותו: בן ארצי מיטיב להלחין את תוגתו הרומנטית ואפילו לעבור לקצב מיד טמפו ב"העולם הזה מספר סיפור" ("ימי הולדת מסמנים שהזמן אוזל") ויש לו הפעם מעבר מהמינורי לרוק – "כולם רוצים לחיות" (כולם חולמים, כולנו ליצנים, כולם רוצים להיות קצת מפורסמים)
הרגשן הרומנטיקן שר בשיר אחר את תחושותיו על רקע שיטוט בלילות קרירים, עיר שקטה וריקה אחרי הקיץ שחלף. זה הולך בואלס איטי.
בן ארצי מתמסר למלודיות הנוגות האלו. הן מתמסרות לו, נע על הגבול שבין הדביק לאותנטי. הבעיה אצלו עדיין שהרגשנות עולה על הבעה של רגש אותנטי. כשזה יתהפך – מצבו יהיה טוב יותר, ואז יהיה לנו שנסונייר מתוצרת מקומית. בינתיים הוא לא.
