הדי.ווי.די

שלמה ארצי

הד-ארצי
0/5

דיסק 1: הופעה בקיסריה, שלמה ארצי באולפן, ראיונות עם חברי הלהקה.
דיסק 2: 12 קליפים, שיחות עם שלמה לאורך הקריירה, תולדות הדיסקים.
בימוי ההופעה:
אריק שור דוידוביץ, עריכה: אריק דור דוידוביץ, לואי להב, עופר זר.
נגנים: מאיר ישראל – תופים, אבי סינגולדה – גיטרות, גיל פלדמן – קלידים, ניצן עין –הבר – כלי נשיפה, , גדי סרי – כלי הקשה , אריה וולניץ – בס, צילי ינקו – שירה וגיטרה, ירון זוזוט – גיטרות. זמר אורח: שמעון בוסקילה.

 ג’ינס, חולצה שחורה, נעלי התעמלות תליון על שרוך שחור. איש רומנטי מזיע כבר בשיר הראשון "צמאון".

מדהים: איך משיגים תחושה של אינטימיות חגיגית שכזו שהופכת כול איש בקהל לשבוי אהבה שלו?  זו המומחיות של שלמה ארצי. זה הקומזיץ שהוא מנהל עם  5,000 איש, גן העדן של ילדות.
זו גם המומחיות של המפיק הראשי לואי להב שהפקיד בידי מאיר ישראל וגדי סרי דואט תיפוף מלהיב בסטייל אפרו סוער. סטייל ההופעה של פיל קולינס.  (השראה, העתקה?)

שלמה ארצי מגיע מנצח. כלומר: נצחונו בהופעה בקיסריה מובטח  עוד לפני הדקה הראשונה. אמפי קיסריה ושלמה ארצי זה חיבור אולטימטיבי.  העם ממלא מגרשי חניה כדי להיות מוחנף. לרקוד איתו במעברים. לחוש את המגע המיוזע. לפלרטט.
געגועים עושים מוסיקה, והמילים של "האהבה הישנה" היא  פנטזיה מוכרת. וארצי – הוא יודע מתי לעזוב את המקרופון ("אחרי הכול את שיר") ולסמוך על האקוסטיקה הטבעית של קיסריה.
זה ארצי של לילות יולי אוגוסט,  עובד בשביל הקהל, אבל נדמה לי שהחיבוק הזה אינו התחנפות מזוייפת. זה ארצי. אוהב להיות מחובק, משתוקק לחבק. 
 הקהל שמע אותו שלוש וחצי שעות. אנחנו מקבלים שעה ועשרים בלבד. ויותר טוב כך, כי ארצי כידוע לא יודע מתי לגמור. הוא אוהב את חיבוקו של הקהל, חושש מהרגע שהכול יגמר ושוב יהיה עם עצמו. קיסריה היא זריקת אדרנלין. רק הוא  יכול לשחזר את הריטואל הזה עם הקהל הגדול. רק הוא יכול לקחת 5,000 איש בשבי ולשלוט בו שליטה ללא מיצרים. רק הוא "מלך העולם" בקיסריה, כמו שאומר השיר המתורגם.

שירי דרכים ואהבה, קצב ומלודיה מחניפים. ותמיד יש יפים ויותר יפים. לא פחות יפים. ארצי לא ממש מחטט בפצעים פתוחים או נוגע בכאב, אלא פה ושם.  זה לא הטראומה, לא כאב צורב אלא הכייף שבשירים, האינטימי והדרמטי זה גם שירה בציבור. שנסון נוגע במנגינה רוסית..
מסתובב סביב ציר האהבה. סיפור רומנטי ממושך ומתמשך עם הקהל. וריאציות על נושא. אותם הסולמות, אותו אקורד ואותו צליל אקורדיון.  מה אומר השיר: "את שוב לובשת לך שמלת כלה/ רק אני תקוע פה בחליפת חיינו".

ארצי לא איש  של חליפה. חולצה ומגבת יספיקו. בשביל להגשים את הריטואל עם הקהל לא צריכים עניבה. צריכים חליל. צריכים זורנה (כלי נשיפה אתני) ותודה, לניצן עין הבר.
יורד הרבה לקהל. "כול הגברים מנשקים אותי בזמן האחרון". גברים מנשקים ונשים מנגבות דמעות בשורה הראשונה כשהוא שר "פתאום כשלא באת". כזה אושר עצוב. ושלמה – כמה הוא אוהב כשבוכים בשירים שלו. כול שורה וכול שיר וכל ג’סטה יכנסו במקום הנכון. הנה שמעון בוסקילה עם ה"עלש". ג’סטה? – בענק.
האהבה ההיא כבר לא תחזור, אבל היא תמשיך להטעין את ארצי מחדש. והקהל ידע איתו עוד לילות אהבה לא שקטים, סוערים, חושניים.

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות