"והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים" (ישעיה ב' ב')
"אחרית הימים" תיקח את החזון של ישעיה בקצב קאונטרי חסידי ותחבר את זה ל"אין יאוש בעולם" של רבי נחמן מברסלב בקצב רוק-רגאיי. לא הקאנטרי ולא הרגאיי עשו לי משהו שחיבר אותי – לא עם ישעיה ולא עם ברסלב.
כשאין מקורות מוסיקליים, מנסים לחבר את מקורות היהדות לתרבויות ואמונות אחרות. אבל זו אינה הבעיה של יהודה לויכטר ו"אחרית הימים". הבעיה היא שהחיבור למקורות מוסיקת העולם – נשמע שעטנז לא אותנטי, בביצועים לא משויפים. גם "ירושלים הבנויה" מוצעת כאן בקצב ג'מייקני ובתערובת של עברית וצרפתית. "כי כולנו בוא נתאחד/ כי ליבנו לב אחד עם ישראל". ההטפה לקולקטיביות נשמעת יותר כשאנטי של חבורות משיחיות, ולא הלחן ולא הביצוע עושים לך חשק להתאחד עם השכן מלמטה שהדבר האחרון שהוא רוצה לעשות זה להתאחד איתך. וזה בסדר. לא חייבים להתאחד, למרות שאנחנו "עם ישראל". גם שיר השמחה – "אהבה תנצח" – בעיבוד לסקסופון נשמה – נופל בין ב-Roots מארץ הראסטות למוסיקה היהודית, ורק העיבוד הפאנקיי מעניק לשיר הגנה מקצוענית.
אני לא יודע איך זה אצל אחרים – אבל הברסלביות והמשיחיות לא ממש מחלחלים עם היידישע רוק ראסטה הזה. זה גם לא מגיע ממקומות אותנטיים של אמונה, כמו ששמעתי למשל, לאחרונה מיוצר-זמר כמו יונתן רזאל.
זריקות חמודה, לא יותר, מסיבות לחבר'ה, זזים קצת, שרים קצת, בסבבה,אז אוהבי ג'מייקה יקבלו עצם, וגם הראש החסידי יצא במחול. מעבר לזה – אין מה למהר לרוץ ולספר. בשביל להעמיס על הכתפיים את החזון הכבד של אחרית הימים – צריכים הרבה יותר השראה ואתנטיות. לא די בהשפעות מוסיקליות ובעיבודי סקה-רגאיי פאנקיים מהוקצעים ("אמא אדמה").
לויכטר מתגעגע לארץ ישראל של בית מקדש, אור גדול אריות יהודה וקיבוץ הגלויות הגדול, שזה יפה, אבל זה נשמע ארכאי, תלוש והמוסיקה השמחה בד"כ לא ממש ממריאה, וחזון האחרית גם הוא נשאר בשלב זה חזון.
