יבוא אישי

מומי לוי

Teta, הפצה: הליקון
4/5

שנפתח בסופרלטיב? מומי לוי הוא מפיק המוסיקה השחורה הכי טוב שצמח כאן בעברית. קניתם?

לא סתם אמרתי –  מפיק, ואחר-כך מלחין, ואחר כך זמר. כי ההתמחות שלו היא בהטמעת סגנון הריתם נ' בלוז בשפה העברית, ומבחינה זו –  יש לו את המתכון.

אני מדבר על מיומנות, אני מדבר על Feeling, אני מדבר על יכולת לחבר את כל הרכיבים של הפקת סול מהוקצעת, מבלי שנרגיש שנעשה כאן רק ניסיון מכאני לחקות את הגויים. זה אומר שליטה ב – Soul, פאנק, דיסקו, ריתם נ' בלוז ועד היפ הופ, התמחות במוסיקה השחורה האורבנית,שמקורותיה בריתם נ' בלוז, וסוגי הסול מהצליל של סטאקס ועד הצליל של פילדלפיה ושיקגו. הסטוריה שהולכת מג'יימס בראון, הפור טופס, מרווין גיי, גלדיז נייט, הטמפטיישנס, הסופרימס, סטיווי וונדר. או' ג'ייז.

כזמר מומי ניחן במנעד הנכון למוסיקה הזו, הגבוהים שלו מצוינים, וחשים שהוא חי ונושם את זה, כאילו עבר עירוי דם ודמו הוחלף ל"שחור". החיבורים בין ההשפעות קיימים למשל בשיר  כ"עוד יום" – בקצבים, בהרמוניות, בעיבוד הפאנקי. זה נשמע מהוקצע, מגומר היטב. בשירים רבים מלודי להפליא, עם דרייב מעולה.

"תהיי קרוב" (של ארקדי דוכין) הוא הצד המאזן – הבלדיסטי-רומנטי-רגשני  של הז'אנר.  מי שרצה סטיווי וונדר מקומי, זה השיר.

 אלא שכשאני מנסה לחבר טקסטים עם ביצועים – בשירים לא מעטים  יש תחושה שזה טכני מדי, שהמילים (ניר מימון בעיקר) תפורים להפקה.

ב"באנו להעיר ת'העיר"  המילים חרוזות כג'ינגל: "באנו להעיר ת'העיר א-א! מחיפה ועד קהיר א-א!  כל אחד יכול לשיר א-א!" כל חברת פרסום הייתה  מתנפלת על מומי. השיר לא נוצר בשביל המילים. המילים נוצרו בשביל האקשן. 

 

איך אומר השיר: "שירים שקל מדי לכתוב – זאת לא אהבה" ("זאת לא אהבה") אז זוהי בדיוק התחושה של כמה שירים שקל היה לכתוב. הראפ-דאנס "מה שלא יהיה" בביצוע משותף עם שי 360 –– שיר הלל למוסיקה, לגרוב, לדאנס, תזזיתי וסתמי.

 

אהבתי את גרסתו ל"ולנטינו" קובי אשרת. האנטיתזה לשיר המוכר מגלי עטרי וחלב ודבש. יצא תזזיתי, אנרגתי, מהוקצע.חוטפים מקבץ של אמירות-סלוגנים-סיסמאות שמנסים להתחבר  לאיזו תובנה. כל מוסרי ההשכל הכי באנאליים נדחסו לשיר אחד. בסופו של דבר מה שמומי עשה חכם זה להשתמש בפורמט ההיפ הופ כדי להוציא קטע דאנס מופק, מעובד ומתוכנת ליגת על.

 

בלדות: "תהיי קרוב" ארקדי דוכין סיפק לו את הלחן המצוין ואת הטקסט הפשוט שאומר: בסוף האהבה אני יושב לי עם עצמי לבד, נגמרו המילים בלעדיך אין שירים. זה קצת מצחיק, כי הרי דווקא בסוף האהבה נולדים השירים. ביצוע הנשמה של מומי לוי הוציא מזה בלדת סול מעולה בסוגה. מי שרצה סטיווי וונדר מקומי, זה השיר. "כמה סליחות" – דואט עם שירלי צפרי, במסורת הדואטים הגדולים של הסול. פסגות הרגש. וגם ה"בונוס" – קאבר ל"נוצה ברוח" המוכר מריטה עם איילה איגנדשט.

 

אבל גם אם מילים אינם הצד החזק של מומי, נדמה לי שבקונספט הכללי של חיבורו למוסיקה שחורה, – המילים משרתות אותו בדרך להגשמת המטרה – מיינסטרמים ריתם נ' בלוז יותר מתוק מחמוץ עם אלמנטים עכשוויים אופנתיים. למומי לא חסר מבחינה זו שום דבר, וכמו שאמרנו הוא יודע להטמיע את הסול בעברית.

 

מומי לוי – ראיון וידאו

Momy Levy Personal Import

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

5 תגובות

  1. מומי אלבום מצויין,ובחירה ענקית בדואט עם שירלי צפרי!!!
    השילוב הכי גבוהה ששמעתי בישראל!
    איזה זמר…
    ואיזה זמרת….
    יאלללללללללללללההההההההה!!!!

  2. התקליט של מומי מדהים. אחרי הסינגל שלו תהיי קרוב רצתי לקנות את האלבום. מומלץ בחום!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות