הרגע הבא

אוהד חיטמן

הד-ארצי
4/5

מתוך האפלה,  מתוך יאוש של חוסר ביטחון – אתה מקשיב לעצמך ויודע מה נכון. מתוך האפלה – ראה את האור.

אוהד חיטמן פותח בשיר מלודי להפליא הנישא על קצב משדרג. גיטרה אקוסטית מקשטת. קולות מייצרים אווירה הזויה.  העצבות היפה.

העצבות היפה – אלה שתי המילים שלי ליוצר רומנטיקן, שהרגש אצלו כותב מנגינות מחניפות, מלודיות שמתחברות אפקטיבי עם קצב.

עוד דוגמה: "סתם עוד יום" – על הרצון שהיום הזה, שהוא "תקוע ונמרח" יעבור, בציפייה למחר מרתק יותר, שיר מהסוג האמריקני הישן, עם איזו "ג'אזיות" יפה. ואוהד שר את זה בהזדהות רגשית מושלמת.

העצבות הנוגה, הטון המלו-מלנכולי, קיימת גם ב"שלכת", ואנחנו מקבלים את הכמו-בוסה הזו עם כל הקיטשיות שבה וצליל הטרומבון שמעניק נגיעה נוסטלגית ("אני הולך בגלל הדמעות… להתראות באביב, וסליחה על הכאב, ושתדע שהוא עוד אוהב")

חיטמן חוזר הרבה שנים בזמן לימים שבהם כתבו ככה, טקסטים נורא רומנטיים עטופים בצלילים איזי ליסנינג, מהסוג  שלעיתים הפכו ל"סטנדרט'ס", שזמרי המידל-אופ-דה-רור, הקרונר'ס הרכים אהבו לשיר.

"לכבודך"  נשמע בלדה אירית בלחן ובעיבוד –  צליל החליל והפסנתר, מנותק סגנונית מהאלבום. האוהב מבטיח בשירת רגש גבוהה הבטחת לאהובה – רק שתהיה איתו לנצח. (השיר מוקדש לליאורה)

"אלהי אל תנסה אותי" שיר טעון במתח.  על מי שחוזר מהמלחמה, ובפיו בקשה לאלהים לברך אותו במקום להעמידו בניסיון. כאן חיטמן יוצא מהקו המלו-מלנכולי, אבל הטקסט לא ממש מתחבר למשהו.

"חשבתי שיהיה רומנטי"   צרפתי לא היה כותב ככה על שלוש בבוקר בתל-אביב. הרומנטיקה של יואב גינאי נודדת אל פריז, שלוש בלילה בעיר. כן זו שנמצאת בשירים של ברל ופיאף מנסה להגיע לשיר ישראלי. בית קפה פריזאי בשעות הקטנות, כאשר  מישהו הפך את הכיסאות. לאוהד חיטמן יש את המנגינה המחניפה זו שמעוררת את ה"צרפתיות" שבנו, את הארומה שבתום רומנטי.

"האישה של חייו" שתיעלם מחייו, תישאר כחלום. קנה לה כרטיס לרכבת, העיקר שתהיה במקום שרוצה.  מוריד הילוך. פסנתר מינורי. סיפור. עצבות מסוג אחר, סולם אחר, טון אחר. ריגוש אחר. זה שנסון.

עושה לה קרוסלה: וגם זה צרפתי עם צליל האקורדיון, מקצב ואלס. על הפער בין האגדות והסרטים הישנים (קורה משהו טוב לגיבורים) והחיים (אהבות נכזבות כמו קרוסלות נטושות). חיטמן לועג למחוגי הזמן המתקדמים. במוסיקה שלו נושבות רוחות חזקות מן העבר.

"בא לי קצב" – הופה. יש לנו דאנס מלודי וסהרורי  משהו, על מה שמתרחש במועדון חשוך. פלרטוטים, לחשושים, פינות חשוכות עם כאלה של רוקדים לבד. איך חיטמן עבר מהשדרה הפריזאית למועדון העירוני המודרני? דאנס איט באווירה הזויה משהו.

"הרגע הבא" חוזרים לחדר האינטימי מינורי רומנטי של חיטמן. יש כאן ארמון בחול, ציור של כבשה לנסיך הקטן. ולמי איכפת מהרגע הבא. העצבות היפה והמלנכולית. שיר  פסנתר בסביבות של בילי ג'ואל.

הטעם הלטיני מגיע לדואט עם רונה קינן ב"נקודת ההתחלה", ובהתחלה כמעט חשבתי שזו יהודית רביץ. שיר מלודי להפליא מושר בחדווה נוסטלגית – "וכל החלומות אשליה אחת גדולה, אם נתקעים בדרך בנקודת ההתחלה". שיר שמשאיר עם חיוך טוב.

סיום: "אי אפשר לכבות בבת אחת את הרגשות שהיו בינינו". ו"אי אפשר לחתוך בבת אחת את הרגעים שהיינו יחד", והנה עוד שיר פסנתר ולחן שמזכיר קלאסיקות של מלחינים של מחזות זמר, כולל העיבוד הזה למיתרים ואקורדיון, שלוקח למחוזות עבר רחוקים.

לכל הנוסטלגיקנים, גם אלה שבגילם היו יכולים להיות האבא והסבא של אוהד: הוא יעשה לכם את זה!

וידאו ממופע הבכורה לאלבום

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן