נוסטלגיה היא ענין יחסי. האוסף לא בא לכפות עצמו על המתרפק על מועדוני השמונים או אפילו על סוף השבעים (גרי ניומן) או להציע אלטרנטיבה למוסקיה העכשווית. האוסף עומד בפני עצמו, טעון, רוק של תאטרון ואווירה. דייב בול ב"סטריקט טמפו" שלו ושל גווין פריידיי, ג’וי דוויז’ן ב"האהבה תקרע אותנו", קוקטו טווינס ב-"ווקס אנד וויין" והבאוהאוס עם "היא במסיבות" ופיטר מרפי ב"לאורך הלילה" ומינימאל קומפקט ב"מגדל בבל". יש כאן חוט שידרה
