מר גרוסבארד היקר

יהודה עדר

הד-ארצי
4/5

יש שני צדדים לדיסק? לא סתם אני שואל, כי באחורי העטיפה רשום צד א' וצד ב'.  ועל פני העטיפה מופיעות המילים HI FI Stereo, וגם כאן – סוג של נוסטלגיה. געגועים לויניל?

 

לעדר יש צד נוסטלגי אחד ברור – אמריקני בכלל, בוב דילני בפרט. דילן נשמע כמעין האלטר אגו שלו.  בשיר הראשון – "בואי נבגוד", זה בעיקר מזכיר את המקור – בלחן, בעיבוד, באינטונציה. בלדה. קאונטריית בלוזית כזו. "את הלכת כבר מזמן וזה טוב … אז בואי נבגוד".  האם יהיה זה מוגזם לדרוש מעדר, מותיקי מושבת הרוק המקומי – יתר מקוריות? מה שבטוח – במועדון מעריצי דילן – יש לו מקום של כבוד.

 

השני "כוכב שביט" זה ממש דילן (נוסח עברי) הקול של עדר נצרד יותר. מול כוכב שביט בלילה קר ורכבת מתגלגלת באש הגיהנום, הבנאדם נכנס לחשבון נפש – רצה רק לומר לה את מה שהיא הייתה צריכה לשמוע.

וגם בפינאלה – "בשביל האהבה" זה דילן שזוחל על ארבע, ובנוסח העברי – לקיבוץ, כדי לטעום את טעם האהבה.

איפה אנחנו? במדור  הנוסטלגיה, אבל מהסוג האותנטי.  קצת מוזר ומעניין למה עדר המתין כל כך הרבה שנים כדי להצדיע לרוק האמריקני הישן והטוב, כאילו עולה מן האוב. עדר מפעיל קול צרוד יגע ועשן, מלווה עצמו באקוסטית סטייל  פולק אמריקני של פעם.  התחושה שזוהי בעיקר התרפקות על נכסי  עבר, (ודילן הוא נכס)  בלוזיות עם קורטוב רומנטי וניחוח נוסטלגי. ובאיזשהו מקום, זה נשמע כאילו עדר התעורר מחלום עמוק לתוך שנות האלפיים.

הטון הזה הזרוק, הנלאה משהו, הבוב-דילני עובר לאורך הדיסק.  בבלוז שנקרא "לא תופס". על בנאדם שלא הכי מבין איך הוא לא מצליח לגעת באהבה.

קטעי הגיטרה החשמלית כאן מתוזמרים-מנוגנים נפלא. ככה גם ב"כמו קפה" הרוקנ'רולי (למרות שהיא משקרת לו, הוא אוהב אותה בכל מקום, בכל שעה) זה הקונספט הזה, אקוסטית דומיננטית, קצב פולק –רוק-פאנקי.

עדר לא בא להראות כמה הוא זמר. עדר בטח לא צריך להוכיח שהוא אגדת גיטרה חשמלית מקומי. עדר הולך על שירים צנועים, על ביצועים מחוספסים, טונים פשוטים-נאיביים, חף מעדכונים אופנתיים, מעובדים  צנוע.  שירים שפשטותם היא בתחכומם. או: שתחכומם הוא בפשטותם. האם זה מספיק?  תלוי ממי מבקשים תשובה.זה יספיק למתפרקים על מוסיקה כזו, שמחפשים סיפורים של מוסיקאי מקומי מדופלם שעושה אמריקה ישנה וטובה בעברית פשוטה וישירה.   

 

יהודה עדר – "עושים כבוד לדודה". אורח: דני סנדרסון

 

Yehuda Eder Dear Mr Grossbard

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

תגובה אחת

  1. הדיסק נקרא "מר גרוסבארד היקר" על שם אחד השירים שבו ומוקדש ככל הנראה לאביו. יהודה עדר הוא כידוע מנהל ביה"ס רימון, כך שאני מאמין שהכל מחושב נכון בדיסק הזה. גם זה שלמרות הניסיון שלו, כפי שארחיב בהמשך, הוא בוחר לעבוד עם חבר'ה צעירים. אביב גפן, יוני בלוך וכמובן גם חמי רודנר שהפיק מוסיקלית את הדיסק. כפי שיוסי כתב אין לי ספק שיש ליהודה עדר מקום של כבוד בקרב אוהבי בוב דילן ולהבדיל ממנו גם מאיר אריאל ז"ל, שכידוע היה חלק מלהקת הקריזמא שליוותה אותו במסע הבחירות שלו וגם קצת אחרי זה. השיר "לא תופס" מוכר לרבים מאיתנו מהתקופה ההיא, שכל חבר קיבל הזדמנות לבטא את עצמו וגם יואב קוטנר שהיה חבר בה ושמו לא נעדר מרשימת התודות, על זה שהוא היה אחראי על סדר השירים ושאל 'מתי כבר יוצא התקליט?'. מאיר מוזכר בשיר "מגלה" שנכתב על חוויה משותפת שלהם עם רבקה זוהר. נכון שמצויין על גב הדיסק צד א' וצד ב', נראה לי מעבר ל"געגועים לויניל" זה מכיוון שיהודה עדר בישל את היצירה הזו שלו לא מעט שנים, ואולי תיכנן שבמקור היא תצא על תקליט. עד כמה שזכור לי צד א' היה מסתיים תמיד בשיר שקט שאחריו הצד השני היה נפתח בשיר רועש יותר. יהודה עדר לא כתב את כל השירים, אבל את אלו שכן נראה לי שהוא כתב כמשורר. באחד השירים המקסימים "יש ביצה" הוא נוגע בכתיבת הייקו ואילו האחרים הם קצת ארס-פואטים. ראוי להזכיר שישנם גם 2 קטעים איסטרומנטלים מרגשים. בקיצור שווה שתקשיבו לדיסק הזה, אז אל תחמיצו אותו. גם אם יש לו סאונד ישן כמו שהיה נהוג פעם, זה במובן החיובי ולדעתי היצירה הזו תהפוך פעם ליצירה קלאסית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות