גל חדש

אגיינסט מי

Wea, התו השמיני
4/5

זה אלבום שזכה לסופרלטיב כמו אחד מאלבומי ה-PUNK הטובים שנוצרו מעולם, והוסיף: תופס אותך בצוואר, מטיח אל הקיר ויורק בפניך.

דחפתי את הדיסק,  והנה ממש זו אינה הגזמה בכל מרכיב – סולן, קצב, שירים. "אגיינסט מי"  (ילידת 1997 גיינסווייל, פלורידה) שמביאה משב רענן של רוק מוטרף. מצד שני, שום דבר שיירשם כפטנט חדש: החבורה הזו נשמעת אולד פאנק ישן, עם רגעים אותנטיים ודרייב עצום. ב-2002 הם הוציאו את Reinventing Axl Rose שעורר סערה לא קטנה. בעיני מעריצים רבים, זה עדיין ה-אלבום של הלהקה.

הסערה נמשכת גם כאן אפילו במשבים ערים יותר עם תום גייבל (זמר-גיטריסט-יוצר) שזועק תסכולים, בעניינים חברתיים, נתק מהעולם הזה,מצוקות של כוכבות: You have to fight to stay in control of the situation, זועק גייבל. אז גם אם רווחת הדיעה שהלהקה הזו הצליחה לייצר פאנק משמעותי ב- Searching For a Former Clarity– הרי יש כאן לפחות 4 שירים שמחזירים את האמון בפאנק – Up the Cuts," "Thrash Unreal," "White People for Peace" "Americans Abroad". וגם השיר המסיים "האוקיינוס":  "אם יכולתי לבחור/ הייתי נולד אישה/אימי סיפרה לי פעם/ שהיא הייתה קוראת לי לורה". תקשיבו.

 יש כאן רוק סטרייט פריך, ישיר, חד. מתריס. נועז. רציני. הבעירה קיימת כמעט בכל שיר. כלומר – כמעט כל שיר ראוי ל"רפיט" בשלט.

 

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן