זה אלבום שזכה לסופרלטיב כמו אחד מאלבומי ה-PUNK הטובים שנוצרו מעולם, והוסיף: תופס אותך בצוואר, מטיח אל הקיר ויורק בפניך.
דחפתי את הדיסק, והנה ממש זו אינה הגזמה בכל מרכיב – סולן, קצב, שירים. "אגיינסט מי" (ילידת 1997 גיינסווייל, פלורידה) שמביאה משב רענן של רוק מוטרף. מצד שני, שום דבר שיירשם כפטנט חדש: החבורה הזו נשמעת אולד פאנק ישן, עם רגעים אותנטיים ודרייב עצום. ב-2002 הם הוציאו את Reinventing Axl Rose שעורר סערה לא קטנה. בעיני מעריצים רבים, זה עדיין ה-אלבום של הלהקה.
הסערה נמשכת גם כאן אפילו במשבים ערים יותר עם תום גייבל (זמר-גיטריסט-יוצר) שזועק תסכולים, בעניינים חברתיים, נתק מהעולם הזה,מצוקות של כוכבות: You have to fight to stay in control of the situation, זועק גייבל. אז גם אם רווחת הדיעה שהלהקה הזו הצליחה לייצר פאנק משמעותי ב- Searching For a Former Clarity– הרי יש כאן לפחות 4 שירים שמחזירים את האמון בפאנק – Up the Cuts," "Thrash Unreal," "White People for Peace" "Americans Abroad". וגם השיר המסיים "האוקיינוס": "אם יכולתי לבחור/ הייתי נולד אישה/אימי סיפרה לי פעם/ שהיא הייתה קוראת לי לורה". תקשיבו.
יש כאן רוק סטרייט פריך, ישיר, חד. מתריס. נועז. רציני. הבעירה קיימת כמעט בכל שיר. כלומר – כמעט כל שיר ראוי ל"רפיט" בשלט.