ההוצאה המחודשת של "אהוד בנאי והפליטים"  מעוררת מחדש התחושה שהימים הגדולים של הפופ הישראלי התרחשו לפני כשלושים שנה.

תור הזהב של הפופ הישראלי ב- 38 השנים האחרונות התרחש בעיקר בשנות השבעים, שהיו ללא ספק השנים היפות, החשובות והמרתקות במוסיקה הישראלית הקלה, וממרחק הזמן – עשור שהיווה עידן חדש,  בהשוואה לשנות השישים, ואשר בולט מול העשורים הבאים – סוף שנות השמונים, התשעים וגם האלפיים. השנים האלו מסמנות את ראשית היצירה המקורית של מי שהיום כבר מופיעים במופעי רטרו נוסטלגיים – שלום חנוך, מתי כספי, שלמה גרוניך, יצחק קלפטר, מיקי גבריאלוב, שם טוב לוי, יוני רכטר, דני סנדרסון, אפרים שמיר, יהודית רביץ, יהודה פוליקר ואחרים.

הם גדלו בתקופה שלתוכה התנקזו הרבה השפעות. זה הדור שגדל בין הקלסיקונים של הזמר הישראלי שהושפעו ממוסיקה קלאסית, ג'אז אמריקני ומוסיקה רוסית (וילנסקי, ארגוב), המוסיקה של הלהקות הצבאיות (סאשה ארגוב, יאיר רוזנבלום)  השפעות אתניות ועולמיות (ג'אז, גוספלס, מוסיקה ערבית, צוענית, שנסונים צרפתיים, ים-תיכונית, צפון אפריקאית, מזרח אירופאית, מוסיקה ברזילאית ובלקנית), ובין מהפכת הפופ והרוק (אלביס, דילן, האבנים המתגלגלות, הביטלס). היצירתיות שלהם התפתחה על רקע הרב-כיווניות הזו.

 

 שנות השבעים מסמנות את הדור הראשון שהוא תוצר של סך כול ההשפעות לא רק של מהפכת הרוק אלא של מה שהוא קלט בבית הוריו,  ברדיו המקומי וגם מחוץ לגבולות המדינה (קפריסין, ירדן – רדיו רמאללה המפורסם) ומהתקליטים ששמע במהלך השישים.

 

 המיוחד והיפה בשנים האלו הוא שיוצרים קלטו השפעות מכיוונים שונים  והטמיעו אותן במוסיקה אישית מקורית.  לא נולד  כאן רוקנ'רול עברי או מוסיקה מחאה סטייל בוב דילן.  אבל נוצר כור היתוך מרתק. לא נולד סגנון חדש של "מוסיקה ישראלית", אבל התפתחה מוסיקה אישית מקומית ייחודית .

 כמה דוגמאות על יוצרים שהם מהבולטים לטעמי – ביצירת ההוויה המוסיקלית של העשור השבעים, תחילת השמונים.

 1. שלום חנוך שכילד ניגן במנדולינה ואהב מוסיקה קלאסית, שירים רוסיים וצרפתיים, בלוז וגוספל, למד לנגן על גיטרת ג'אז שקיבל מאביו, כתב את "לילה" בקיבוץ משמרות בעקבות אהבה נכזבת  והלחין בהשפעת הביטלס והגיע לרוק כאסאח כ"חתונה לבנה"

 2. דני סנדרסון שמע חזנות ומחזות זמר אמריקאיים בילדות והגיע עד ריתם אנ'בלוז ושירי אסטה אסטה של "כוורת" תוך קריצות ללהקת הנח"ל, הדודאים, נעמי שמר, יוחנן זראי וסשה ארגוב.  

3. יהודה פוליקר  שניגן מגיל צעיר מאוד במלודיקה ואחר כך באקורדיון, שניסה לחקות בגיטרה חשמלית את "הצלליות", בהמשך הפך רוקר ולבסוף הגיע עד ללב הקונצנזוס המיינסטרימי כנגן בוזוקי ובגלמה וכיוצר בהשפעה יוונית.

4. יוני רכטר: אחד היוצרים היותר מורכבים בפופ הישראלי.  גדל על  הביטלס בילדותו. למד מוסיקה קלאסית (פסנתר), ניגן ג’אז, והלחין שירים מונומנטליים כ"דמעות של מלאכים", "עטור מצחך", שאריק איינשטיין שר. במהלך שירותו ב"כוורת" עיבד את "אדוני השופט" ו"משעמם" למופע ולאלבום תפוח זהב משירי סשה ארגוב. עם אבנר קנר הוא הקים את הצמד האוואנגרדי 14 אוקטבות. רכטר וקנר הלחינו יחד מבחר שירים שהפכו לקלאסיקה של המוסיקה הישראלית בשנות ה-70.  בסוף ימי כוורת, היה רכטר לראשונה שותף מלא לאלבום עם אריק איינשטיין – "האהבה פנים רבות לה", "מה עושות האיילות" ו"דג הזהב" (לאה גולדברג), "זו אותה האהבה" ו"שיר אהבה סטנדרטי" (איינשטיין) 

5. אהוד בנאי יצר באלבומו הראשון (עם הפליטים) שילוב מיוחד ומקורי בין השפעות מזרחיות (שמקורן במשפחת בנאי בפרס), רוח שנות ה-60 ובעיקר בוב דילן והביטלס וצליל "גל חדש" בריטי. מאז סוף שנות ה-80 המשיך אהוד בנאי לחפש את הצליל האמיתי שלו, כשהוא תורם בכך ליצירת "הצליל הישראלי" של שנות ה- 90. וגם לשירים חברתיים ממדרגה ראשונה ("עבודה שחורה")

6. מתי כספי הוא אחד המייצגים הבולטים של כור ההיתוך בפופ הישראלי בשנות השבעים.  כספי עם כול הייחוד המוסיקלי האישי שלו – הוא "ספוג מוסיקלי" שיצר על רקע השפעות רבות שהתנקזו לתרבות המקומית וככזה הוא מייצג את המוסיקאי הישראלי הרב-גוני, שהוא סך כול  וההשפעות של תרבות, שלא הצליחה להוציא מקרבה סגנון מוסיקה ישראלית כמו יוון, ברזיל וספרד.