אל הדממה

האחים והחיות

הד-ארצי
4/5

הטון הגבוה ב"קרוב אליך" (שיר שלישי) והצליל המלודי הרוק-אקוסטי משרטט פחות או יותר את תמצית "האחים והחיות", להקה שבראשה האחים גילי (שירה) ושי (גיטרה) ליבוביץ'  שמנסה לומר לנו – משהו השתבש ביחסים שלי (הגבר) איתה, וזה משהו שעובר לאורך הדיסק בקשת סגנונות רחבה מהרוק הרך ועד הקשה.

 "גם כשאני לא כאן אני איתך", שר גילי ו"המרחק לא יפריד בין פעימות הלב" נו, יש בעיות באהבה. הוא רוצה אותה, להרגיש אותה. ייסורים. קיטש? מה אתם  חושבים שגיטרות חשמליות שנשמעות אחלה יכולות לטשטש קיטש?

יש התרגשות בשירה של גילי כשהוא שר על הבינו-בינה במובנים של פגיעות עמוקה. השיר הפותח "מילים ונגיעות" הוא שיר יותר אותנטי מאשר "קרוב אליך" – שיר קצבי שאומר – אילו הייתי יכול לתאר בפנייך את אהבתי היית בונה סביבי חומה…

 יש כאן מעבר מצוין לפזמון – "יש מקום אחד בו את נותנת לי את הכל". שיר שמתפתח יפה, עיבוד מצוין לגיטרות. וגם הטקסט של הגבר הסובל נשמע חלק בתוך הקונטקסט המוסיקלי. קוראים לזה להיט.

מלודית, גם "אל הדממה" ניחן בתכונות של בלדת סלואו לנצח, כזו שמאפיינת להקות מטאל מעולות שמגוונות בשיר אחד איטי, רק שכאן כבר יש בעיה של טקסט נעורים כמו "לא נותרו בך מילים, נשארו כמה תווים מילים צלילים ו…שיר נודד אל הדממה" שזה ניסיון להתיפייף בטקסט נוגה.

הנטייה לאקוסטי מקבל ביטוי ב"זמנים יפים", שיר געגועים, אם כי טקסט די זניח,  שיר באוריינטציה רוק קאונטרי, הרמוניות יפות.

וגם בלוז ב"יד ביד", שיר דיכי בענייני בינו בינה  – הוא לא בנוי לזה, לא מתקרב לזה… ובכלל המצב המחורבן הזה, ואיך הכל עובר ממש לידו.

ההרמוניות הקוליות, הקצב והעיבוד של "מסע" הזכירו לי להקת סוונטיז כמו "אמריקה" – משהו על מסע אל תוך עצמך, כי "מסביבך אתה איננו", פסיכולוגיה של יותר מאגורה שחוקה, אבל יופי של  סגנון פולק רוק אמריקני לטקסט עברי.

רמזים לביטלס קיימים ב"אני קורא לך", בעיבוד לגיטרות, ואילו ההרמוניות הקודרות – זה פינק פלויד, והוי כמה האחים והחיות מטמיעים פה השפעות, אבל לזכותם ייאמר כי זה נעשה מתוך אהבה עמוקה למוסיקה, לא מאיזושהו רצון לחקות. השיר קורא לצלול ביום סגול, לצאת מהחשיכה, מהפחד, והנה עוד נגיעה בצבעים ששימשו רוקיסטיים בימים שפסיכודליה ומוסיקה הלכו יחד.

"שמור על עצמך" פופ-רוק  בסגנן האיגלס. טקסט על טראומת הבינו-בינה, מעין וידוי בגוף שני ("אתה") בקצב מידטמפו ידידותי.  

"אז איך זה שהקסם מתחלף עם כל העצב", שר גלי ליבוביץ ונתמך בהרמוניות נוגות יפות בשיור הביאוסי – "אבודים", והנה שוב ביטלס. מה היינו עושים בלעדיהם. מצד אחר זה  סגנון רוק מטאלי  מאפיין את "כמה שוטים", עוד מגרש שהאחים והחיות מנסים אותו. סוג של שיר מחאה – על הרואים הכל מלמעלה … היודעים הכל כל הזמן "ומשחקים בגלגל החיים".

ובהמשך – שיר צפירת ארגעה – אל תתייאש, תשאיר את העצב שלך בצליל אקוסטי למהדרין. חוזרים לפולק רוק האקוסטי. 

האם חילופי הפורמטים הסגנונים טוב למיקודה של הלהקה האקלקטית הזו? לא בטוח. הם קצת ממסמסים את הדיסק. מה שכן בטוח: כיוצרים ישראלים  האחים והחיות יודעים ליישם השפעות כדי להגיע לתוצאות מרשימות – ודיסק  הביכורים החדש מצביע אמנם על מיומנויות גבוהות שבשירים אחדים נותנות גם תוצאות יצירתיות טובות.  

 

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

2 תגובות

  1. אני מתחברת לטקסטים באלבום.
    סוף סוף אלבום עם מילים בגובה העיניים ולא נסיון להיות איזה משורר פלצני.
    אלבום מרגש מאוד.

  2. כשאלבום טוב אינסטרמנטלית לא כל כך חשוב כמה השקיעו במילים, וראינו את זה באלבומים גדולים וטובים אצל פוטרט בשנות ה90 ואפילו להקות כמו הדייר-סטרייט שרוב השירים רק מושקעים מבחינת עיבוד (מעטים השירים שבאמת המילים חזקות ויעיד על כך מרק נופלר) בקיצור אלבום לפנים, סוף סוף ישראל מביאה לנו שלאגר…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן