אלבום בכורה לזמרת הוולשית. מצעדי המכירות מפנקים אותה. בצדק. דאפי הזכירה לי בשיר הפותח Rockferry את דאסטי ספרינגפילד מהשישים. התחושה הזו גברה בשיר השלישי בדיסק – Serious. דאפי מביאה משב רוח חמים מסוף השישים, תחילת השבעים באלבום הבכורה שלה. סוג של פופ סול מיוסיק מימי תור הזהב של הז'אנר (הרפרטוארים של "סטקס", "מוטאון"). גם הקצב, התזמור לכלי מיתר נשענים על נכסי עבר.
רוח השבעים המנשבת בשירים אינה משב מלאכותי. היא מאוד מוטמעת. "קרש קפיצה" Stepping Stone נשמע בלדה בסגנון דיון וורוויק, זמרת המיינסטרים סול המופלאה. Syrup & Honey הוא בלוז עם שורשים ארוכים הנטועים למסורת. קולה – יחיד במינו. Mercy הוא להיט סול במלוא מובן המילה. כנ"ל השיר המסיים Distant Dreamer – שנשמע כאילו יצא ממצעדי השישים.
איזה קול. משהו טבעי, מולד. צבע יחיד במינו. ברנרד בטלר (הגיטריסט של "סווייד") שהיה מעורב בכתיבה ובהפקה יצר יחד עם דאפי לדיסק מסוגנן להפליא. יגידו שזה "רטרו", יגידו שזו מניפולציה על השישים-שבעים, ועם כל מה שיגידו, הזמרת הזו היא מהסוג שעשרה שירים אינם מספקים אותך, עושים תיאבון לדיסק הבא שלה.
תגובה אחת
אני מסכים עם כל המילה שנאמרה, אני רק מוכרח להוסיף שהצטערתי נורא לגלות שהיצירה הזו ממש קצרה בהתחשב למדיה של היום המציעה כפול זמן. אין ספק שיש תיאבון לדיסק הבא, אני באופן אישי מקווה שגם להבא יכוונו אותה לשירים באווירה יותר ג'אזית.