גברת מאחורי שראתה אותי רושם משהו, שאלה לאיזה עיתון אתה כותב? שאלתי אותה: למה? אז היא אמרה: תכתוב שאנריקו הוא 'עשר!' אני חושב שבזה כל העניין. אתה מגיע למגרש שהמשחק מכור מראש. מה יש כאן להתווכח. אנריקו כבר מעבר לביקורת. זמר "עשר" כמו שאמרה זו שמאחורי שלא הפסיקה לשיר עם אנריקו שלה.
זה קהל שלא מוכן לשירים חדשים אפילו קליטים. אז מהתקליט האחרון הוא שילב שיר אחד "נשות הסליחה", וזהו. אנריקו. גם לא ירשה לעצמו יותר משני שירים שקטים רצופים, ומיד יבוא משהו ספרדי לטיני קצבי מלהיטיו המוכרים ביותר.
נקודה שניה: אנריקו הוא מלך הג'סטות. הדודה הטובה שיוצאת פעם אחת בשנה להיכל התרבות תהרוג אותי אם אגיד לה שהוא מתחנף אליה, אבל העיקר שהיא מאמינה שהוא באמת פונה אליה כשהוא אומר לה: את הקהל הכי טוב בעולם, ואת "המשפחה שלי" ו"זו המדינה שלי". אותה גברת זקוקה להחנפה הזו ואני בטוח שהיא מאמינה שאצל אנריקו זה יוצא מן הלב. זה באמת איזה רומן בהמשכים בינו ובין הקהל שנאמן לו.
המוסיקה אותי אישית כבר מאוד לא מעניינת פרט לכמה בלדות שאנריקו שר כשאנסונר, ואז הוא נפלא. גם בסלסולים שלו שהם לפעמים רעננים בליווי גיטרה אקוסטית מצוינת. הוא לא נמנע גם מתפילה ממש, ועושה את זה כחזן מיומן. אבל שאר הרפרטואר החפלאי די נשחק, החיבור בין ואלסים טנגואים, קצבי ים-תיכון מוסיקה ערבית לפלמנקו. אבל עובדה שהסלט הזה נזלל על-ידי הקהל. במקרה הטוב זו נוסטלגיה מלבבת. במקרה הרע – זה פשוט מיושן, וככה, במהלך הערב עלה בי הרהור איך לאנריקו עצמו לא נמאס מכמה שירים.
אבל כמו שאמרתי הוא ממשיך להיות הגיבור באופרה הזו עם כל הקסם והרומנטיקה. החזות החיצונית שאינה משתנה והעיניים הבורקות והמסרים שלו כנציג העם היהודי. אנריקו יחזור אל המשפחה הגדולה שלו גם בשנה הבאה, והיא כבר מתגעגעת אליו כמו לפני חמש עשרה ועשרים שנה.
