צוף פילוסוף – בס, חליל אירי, רן עפרון – קלידים, גיטרה אקורדיון, שי ברוך – תופים וכלי הקשה, אהוד נתן – בוזוקי אירי, חליל, תוף בוהראן. דינה לוריא – כינור.
כמה פעמים לאורך הערב, חזר יזהר אשדות ואמר שהוא "אינו אירי", אבל… אבל אם אפשר להיות קמצוץ אירי, אולי קצת יותר – למה לא. המוסיקה האירית נחמדה, מתקשרת, מתחברת יפה למיינסטרים, נושקת פה ושם לשירים שלו. אז מגייסים את מנהיג "קטיפה שחורה" (שגם אבותיו אינם בדיוק איריים) וגם נגנת כינור, ומתבלנים. לא לשכוח, שהטרנד הקוסמופוליטי של המוסיקה הקלטית שוטף את העולם. אז זה זמן לעלות על הגל.
יכול להיות שאשדות יכחיש ניסיון לטרנדיות, אבל ההתחברות למוסיקה הקלטית לא הייתה מתרחשת ככל הנראה בטרם הרנסנס הפולקלורי הזה, ואצלנו אפשר לספור לפחות 4 הרכבים איריים פעילים.
אשדות אינו זקוק למוסיקה אירית. גם הערב הזה הזכיר לכל שהאיש יצר כמה להיטים שאינם זקוקים לשדרוג של שום מוסיקה עממית. הקהל שרקד מתחת לזמר הגיע בשביל כל המוכרים האלה – "הלילות שלנו", "בכל פעם שאני מתאהב", "צילו של קיץ", "מה תאמרי", "יש לך אותי", "מלך שלך", "עד כלות", "נועה של הים", "הירושימה שלי", והאחרונים – "כביש לכיוון אחד" וכמובן הלהיט שהותאם לרוח המנשבת עכשיו בגבו – "ריקוד קטן" וגם איזכור לתסלם ב"עד כלות".
מתברר שהקהל מתחלף, אבל הקלאסיקה נשארת, והשירים של אשדות עוברים הלאה, ככה שהוא כבר דוהר על אוטוסטרדה בטוחה.
לפי ההופעה בוואהל, תנו לו ליהנות לשיר ולנגן עם החברים משכבר הימים, ויש חגיגה. ואם עוד מוסיפים כינור ובוזוקי אירי וחלילים, אז עולים על משב רוח נעים מאוד בערב קייצי שבו השירים החדשים, גם ה"איריים", מתערבבים בישנים וזורמים בקלילות מענגת. יש שיגידו סוג של התקבעות, שאשדות נח על זרי דפנה מיינסטרימיים מאז תיסלם ועד הדיסק האחרון ושהמוסיקה האירית באה לרענן.
מה שבטוח יש כאן ריענון. נתיב ההמשכיות הבטוחה מוכיח את עצמו. מזלו שגם בנתיב הזה, אחדים מהשירים שלו ממשיכים לרגש, ללא שום קשר לאפיזודה האירית, שבסך הכל מגיעה כאיזו בריזה קלטית לערב תל-אביבי קייצי, שמזמין את הקהל לכייף.
