ההופעה

סייפרס היל

האנגר 11 נמל תל-אביב
2/5

ותודה להדג נחש שחיממו אותם. אחרי סייפרס היל אני מצטרף למפלגת ההיפ הופ הישראלית. סאבלימינאל ושאנן סטריט הם המועמדים שלי לראשיה. אני מעדיף אותם על האגומניאקים האמריקנים, שאינם מייצרים אלא היפ הופ מיושן מתובל במקצבים לטיניים כולל הפלירטוט הזה עם מטאל.

שום דבר מסעיר מוסיקלית. האפקט היה בהתחלה גופני. עמדתי ליד הבמה והרטטים של הוופרים העיפו לי את המעיים לפרצוף. הסאונד נשמע רע, המילים ברחו לתקרה, אז ברחתי לעמדת הקונסולה. היה שיפור, אבל אז הקהל קפץ מעלה מעלה כאילו הסייפרס האלה הם האלהים הכי טבעי שלו, ובמיוחד כולם היו מבסוטים כשאחד הסייפרסים הצטרף לעידוד מחנה נוטלי השאכטות בקהל בקריאות מתלהמות. סולידריות מריחואנית, והיה הרבה ריח באוויר. משהו פשיסטי באוויר?
לסייפרס יש צליל מסולע, ביטים הרד רוק. gangsta rap . בי-ריל. סן דוג. בובו. דדי. ג'יי מוגס. נמצאים בסצינה כבר מ- 1991. סמלי הגולגלות, פרומו אדיר למריחואנה, יורים חרוזים משומשים How Could Just Kill a Man, ו- Hand on the Pump וגם Insane in the Brain. ו –  We Live That Shit

אז אנחנו באמת חיים בתוך שיט, אבל זה חלק מהעניין. המגה-מגלומניות הזו של חבורת הראפרים האמריקנית הזו. לא יודע איך – אבל האינטרקציה בין המגלומנים עובדת כבר שנים, זעם נגד המכונה של ההיפ הופ מרים את הקהל. אני לא שם, ואני רוצה להבין איפה טעיתי. לקחת שאכטה? אז נכון שהם אחראים במידה לא מבוטלת לעיצוב הראפ וההיפ-הופ בתחילת שנות התשעים בארצות הברית, אבל מאז התשעים לא קרה איתם שום דבר שיגרום לך לחלוק איתם משהו ברמות של ריגושים והזדהות. בעיקר כוחנות משעממת  ואולי אפילו מפחידה, כשרואים את תגובת הקהל.

אני שולף את אלבומם Black Sunday מהמדף. לא אשקר – אני לא עושה את זה לעיתים תכופות. אבל אז זה הגיע אלי. היום לא. אני מכריז על עצמי פרובינציאלי: הצל עושה לי את זה יותר. הצילו!

וידאו מהמופע

Cypress Hill Live In Israel

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות