המבקרים בארה"ב הגדירו אותו – הג'אזיסט הישראלי המבטיח ביותר שהגיע לארה"ב. ה"דאון ביט", מגזין הג'אז הנודע, הכתירו "כהבטחה הגדולה בג'אז העכשווי".
ההצלחה של אבישי כהן, נגן הבס הירושלמי (בן 30 כשיצא "צבעים") בהחלט מפעימה. שנה לפני צאת האלבום הזה, הוא ניגן באילת עם צ'יק קוריאה ולהקת "אוריג'ין", שבה היה חבר קבוע. ב"צבעים", אלבומו השלישי, ניגן לראשונה פסנתר באלבום מוקלט.
האלבום נפתח ב"שאפל", בלוז בסגנונם של ארט בלייקי והמסנג'רס, ההמשך הוא סלט. משהו לטיני, שגולש לאלתור מזרחי ב-Heavy. ב"רגשות" משתף כהן את הזמרת הצ'יליאנית קלאודיה אקונה, בקטע ג'אז ווקאלי, כאשר הטרומבון של אבי ליבוביץ' עושה מעין "פרפרזה" על הקול. מדהים במקוריותו.
ב"שייקה" חוזרים כהן וההרכב לאלתור על בסיס מקורות ים-תיכוניים, עם ג'ימי גרין בסקסופון סופרן. אלה רק אחדים מהצבעים באלבום היפהפה הזה, קשת מוסיקלית הממשיכה את שלל צבעיו החל מאלבום הבכורה"אדמה"
ב"אדמה" שיצא ב- 1998, השתתפו ענקי ג'אז כבראד מלדאו, דאנילו פרז, סטיב וילסון וצ'יק קוריאה. זה היה האלבום הג'אז הפוסט-מודרני הראשון שכהן הוציא, צומת נפלא של ג'אז עכשווי – בין "מדריד" האוריינטלי ל"סוויטת הבס" המודרני, ל"תחיית הנשמות" המלודי, כיוון מזרח ב"אדמה", "גאדו" עם צ'יק קוריאה בפנדר.
ג'אז ישראלי? הקונספט הוא של ג'אז אוניברסאלי, זה שהנחה את כהן גם באלבומו השני "דבושן", למעשה – ג'אז מודרני בכל מובן, קצבי ומלודי מוטיבים ים תיכוניים ולטיניים, אלתור ותזמור, והשפעות שמגיעות מהאב הרוחני, צ'יק קוריאה.
