יוני הלוי – תופים, שי רן – קונטרבס, ארתור קרסנובייב –חצוצרנ, ירון אוזנה – טרומבון, אולג נוימן – סקסופון, יובלטבצ'ניק – סקסופון, עופר "Schoolmaster" טל – פטיפונים ארז טודרס – פטיפונים, אורי "Mixmonster" ורטהיים – סאונדמן
עד שלא הגעתי, לא האמנתי. לא זוכר מתי ראיתי תזמורת שמעוררת התלהבות ואפילו אקסטזה. אם אני מפשפש בזכרוני, אז התזמורות הבלקניות של קוסטוריצה וברגוביץ' מלהיבות ומזיזות קהל, אבל הן לא אינסטרומנטליות נטו. יש בהרכבים האלה פונקציה של שירה ואצל קוסטוריצה יש גם כוכב, ד"ר נלה קרזליץ' שמפעיל את ההתלהבות. חוץ מזה מדובר בהרכבים שמשלבים סגנונות אצל ה- No Smoking Orchestra זוהי תערובת מלהיבה של פאנקי-ג’יפסי בלקני מעורב ברומני, ג’אז, צועני, לטיני, פולק, רוק מערבי, רוסי, מוזט צרפתי, קאונטרי ומערבונים, פופ ורוק. למעשה, ציטוטים מכול סגנון.
והנה בנין 10 גני התערוכה, תזמורת ישראלית העונה לשם "התפוחים", ברקורד שלה 3 אלבומים (השלישי יצא במאי 2008 ונקרא – Buzzin About) קהל גדול מאוד (אלפיים אולי יותר) מתונעע, מפזז, מרקד לצליל הרכב נטול זמר או זמרת. אני לא מדבר על אורחי הערב שלמה בר ויאיר ניצני שהוזמנו לגוון את ההופעה המיוחדת.
התפוחים עובדים על סגנון מוגדר. הרכב של 9 חברים – ארבעה נשפנים, מתופף, נגן קונטרבס, שני די ג'ייז וסאונדמן.
ההרכב מנגן על בסיס פאנקי שמשולבים בו דגימות, סקרצ'ינג וחטיבת כלי נשיפה דומיננטית. מדובר בתערובת של פאנק ג'אז וגרוב, כאשר הפטיפונים משמשים ככלי נגינה מהשורה.
הצליל יוצא להם מלוכד, אנרגתי, מהוקצע. הוא אינו מתבסס על שירים שאפשר לשיר אלא על תזמורים עשירים, על קצב עוצמתי. שילובים של פטיפונים ואפקטים, ולמעשה מה שמקבלים הוא גרוב פיוז'ני ג'אז-פאנקי מהוקצע שבו שולטת חטיבת הנשיפה. זוהי מוסיקה חסרת זהות אישית, קצבית מאוד (עבודת מתופף – ללא רחמים) והנגנים משלימים את החסר בכל מיני מחוות מוזרות כלפי הקהל, שאמנם מייצרות תגובות נלהבות.
בדיסק האחרון שלהם זיהיתי כמה תזמורים יותר מיוחדים כמו Kol Hayom Bahalal אבל ככלל חיסרון הזהות, העדר המלודיות והשירים גרמו לכך, שאחרי חמישה קטעים המוסיקה הפסיקה לעניין, ונשארתי עם התופעה של הרכב אינסטרומנטאלי מהוקצע המצליח להזיז קהל ענק בתזמורים גרוביים לוהטים.
מרשימה במיוחד עבודת צמד הדי ג'ייז – צריך לראות את האצבעות שלהם בפעולה. די.ג'ייז טודרס וסקולמאסטר שורטים את התקליטים במיומנות גבוהה, יוני הלוי מכה בתופים כאילו מפצה עצמו על חסכים בילדות או בעיות היפראקטיביות, שי רן מנווט את הגרוב בקונטרה-בס, נגני חטיבת הנשיפה עובדים כחטיבה משומנת, ופה ושם גם מקבלים אלתור סולו.
התפוחים מנסים להפריך הטענה שמוזיקה אינסטרומנטלית מתחילה לשעמם לאורך זמן, כאשר בקדמת הבמה אין מי שיוציא מילה מהפה. הערך המוסף שהם מציעים מעבר לנגינה מעולה – הוא הפעלה נונסטופ של הקהל. התפוחים משתדלים להיות בגובה העיניים עם הקהל, ליצור אינטראקציה עם הקהל. זה למעשה מה שמייחד את ההרכב הזה. הקהל המחוזר לא נרתע מכמויות הגרוב הבלתי נגמרות, וממשיך לזוז, לפזז ולרקוד בתוך הצפיפות. אבל זו בדיוק הבעיה שלי עם המופע הזה, שכמויות הגרוב אינן נגמרות, ואתה לא ממש מצפה לקטע הבא.
אגב, כדי לשמוע את האפקטים והסקרצ'ינג צריכים מערכת הגברה מעולה. רק מול המערכת בבית הצלחתי לקלוט היטב את הניאונסים האלה.
אין שום ספק שהתפוחים ממלאים איזה חלל- צורך ולפי הקהל שמילא את ביתן 10 – מדובר בצורך מוסיקלי בידורי. אני מסרב להאמין שהצורך הוא מוסיקה נטו. ואמנם, אישית, אסתפק בשלושה קטעים כדי ליהנות מהצליל הג'אז פאנקי הטוב שלהם. ויש להם את זה.
