מי זה האיש המבוגר היחף הזה במרכז הבמה? איאן גילאן? אליל נעורי, בעל מחלפות השיער המפוארות. לא. לא יכול להיות.

טוב בואו לא ניתמם. הזמן האכזר מחבל באלילי נעורינו. צריכים להשלים, לעצום עינים ולהקשיב לקול. כן, זה הוא הקול זה איאן גילאן, אולי קצת פחות, אבל כן רק לגילאן יש צבע קולי כזה.
גילאן וסגול כהה מגיעים להצדיק את המותג. שחזור הפורמט מהשבעים. הקהל מגיע מצויד היטב בכל מה שהמותג והמיתוס משדרים ובכל הדרישות ללהיטים הגדולים. עוד לפני שאיאן גילאן לקח מיקרופון היה מישהו לידי שצעק "סמוק און דה ווטר".
צריך להודות בעובדות. . הגיל בולט יותר אצל אלילי רוק מאשר סתם בני אדם. איאן גילאן, רוג'ר גלובר ואיאן פייס היו אלילי רוק, ו"דיפ פרפל" היא להקה של אלילי רוק. והאמת היא שלא פשוט להיות אליל רוק בן 64 (איאן גילאן) לי הייתה תחושה שמימדים המיתולוגיים של דיפ פרפל ההיא קצת גדולים על מידות ההרכב כיום.
מצד שני: צריך להצדיע לרוקנרוליסטים שאינם נראים שמתקרבים לפנסיה שלהם. גילאן לא נמנה על ההרכב הראשון של דיפ פרפל, אלא הוזמן להצטרף ב-1969. הוא השתתף באחדים מאלבומיה הבולטים. נחשב לאחד מסולני הרוק הטובים בכל הזמנים.
פרפל הייתה מהראשונות שעשתה מרוק "הבי" או "מטאל". אני זוכר ימים של אהבה עמוקה ללהקה הבריטית הזו, ומבחינה זו – לראות אפילו 3 מחבריה הותיקים על במה אחת הצדיק את ההתרגשו,  לרות ש "דיפ פרפל" היא כבר יותר סוג של נוסטלגיה להתרפקות מאשר נאמר "לד זפלין" או "בלאק סאבאת'".
דיפ פרפל הקלאסית אחרי כל השינויים, החילופים הגיעה לשמור על השם הטוב של המותג שממשיך לגלגל מיליונים. אישית, אולי מוטב שהייתה נשארת אצלנו בתודעה כלהקה ההיא מהשבעים, למרות שהיום כמעט לא חסר דבר מהצליל ההוא. נותנים הרבה מקום לסולואים של ראווה. מורס מצוין בתפקיד ריצ'י בלקמור. אבל עדיין ריצ'י בלקמור אחד ויחיד, ודיפ פרפל האגדית היא ריצ'י בלקמור. הוא שותף בכתיבת רוב הקלאסים של הלהקה וניגן בהם. אבל צריך להודות שמורס הוא גיטריסט מבריק, מהסוג ששומעים מעט בפורמט הרוק המטאלי. והתרומה שלו להרכב הזה של דיפ פרפל משמעותית, הוא אפילו שדרג לדיפ פרפל את המוסיקה. בקיצור – גיטריסט ענק.

דון איירי עושה עבודה טובה בתפקיד ג'ון לורד.מי שראה את ג'ון לורד בוידאו של "דיפ פרפל מייד אין ג'אפאן" יודע שגם לו אין תחליף אפילו לא בצורת וירטואוז ומוסיקאי ענק כמו איירי, בעל אוריינטציות קלאסיות (באך, מוצארט) שלקח לעצמו סולו אורגן מפואר לבדו על הבמה משך כמעט 8 דקות,  שהגיע עד שהגיע עד מלחמת הכוכבים ובה נגילה. האם הוא איירי תורם לדיפ פרפל כמו לורד? התשובה היא לא, ונדמה לי שהצליל של לורד בקלידי היה משמעותי אפילו יותר מזה של הגיטרה של ריצ'י בלקמור.

איאן גילאן עושה מאמץ לשמור על הקול ההוא, כשהיו לו תלתלים שחורים. נגיד שהמאמץ מוכיח את עצמו, אבל גם השנים נותנות אותותיהן בקולו המופלא, במיוחד בגבוהים שם הוא אינו מגיע לשיאים של פעם. אבל בסך הכל – גילאן הוא עדיין הדמות הדומיננטית של דיפ פרפל 2008. עדיין מזכיר כי כזמר הוא קבע רף גבוה להרבה זמרי רוק. וגם אחרי קיסריה אין אלא לקבוע – גילאן נשאר וישאר אחד הסולנים הגדולים בהסטוריה של הרוק.

לחברים המקוריים רוג'ר גלובר בבס, איאן פייס בתופים לא חסר דבר, והם שדואגים לכך שצליל הריתם סקשן של פרפל הקלאסית חי וקיים. פייס וגלובר מנגנים באנרגיות נהדרות, מה שכמובן מבטל מיד כל חשד נסיגה בשל גילם המתקדם.
בין הלהיטים הגדולים היו לא מעט פחות מוכרים עד לא מעניינים. ב-2008 אתה לא ממש שש להקשיב ללא מוכרים של הלהקה הזו. אתה רוצה לקבל מוכר וחביב. אז לא הכל מגיע, אבל מגיעים רוב המבוקשים. גם Machine Head.

בואו נסכם: ריגושים מעצם המפגש עם הלהקה, ריגושים לשמוע את גילאן, וזה מבחינתי לא פחות מאשר לפגוש את מקרטני בפארק. וחוץ מזה: דיפ פרפל 2008 בהחלט לא מביישת את דיפ פרפל באשר היא למן ראשיתה ובכל גלגוליה. 

דון איירי (Don Airey) – קלידים, איאן גילאן (Ian Gillan) – שירה, רוג'ר גלובר (Roger Glover) – בס, סטיב מורס (Steve Morse) – גיטרה, איאן פייס (Ian Paice) – תופים.

סגול כהה בקיסריה