שולי רנד – מופע הבכורה, אורח: אהוד בנאי, הפקה מוסיקלית קלידים ושירה: אסף אמדורסקי, גיטרה: עמית יצחק, תופים: רן שמעוני, כינור: ניצן חן רזאל, גיטרה בס: נחמן אלביט

שירים: מה התכלית, מוחין דקטנות, בס"ד, סגוללה, אושר, המשורר, ערפל, בן מלך, רפאל, נקודה טובה, בלוז כנעני (שלושת האחרונים עם אהוד בנאי) , אייכה, אחותי. הדרן: אלוקי, עליזה, מתוך שינה.

שולי רנד הוא אירוע. סוג של קאלט. הלחץ על ערב ההשקה (למוזמנים) הביא לפתיחת הצגה נוספת בצוותא, שעתיים מוקדם יותר. לפי הרכב המוזמנים יכולת להבין את הסיפור: הגיעו אנשי תיאטרון, מוסיקה וכמובן בני הציבור אליו הוא משתייך היום כחוזר בתשובה. תמהיל המוזמנים הבהיל למקום צבא של צלמי פפארצ'יז שהתנפלו על כל דמות מוכרת, כאילו הייתה זהב שנפל משמיים.
יש כאן עוד מקדם ביקוש: רנד פונה היום  לציבור הדתי והחרדי כאחד. אני לא מדבר על רק טרנד. ויש כאן גם טרנד של התחברות לעיתים מתחסדת של הציבור החילוני עם האמן הדתי, אבל נדמה שמעבר לזה – שולי רנד בשירים שלו יוצא מן האמונה הדתית אל שאלות ותובנות שטורדות בן אנוש באשר הוא.
רנד פותח את הערב כמו את הדיסק ב"מה התכלית": "מה התכלית של זה הכאב/ אם לא לנענע לי את הלב/ ששקע בתרדמה/ וזה זמן רב שלא החסיר פעימה" ו"מה רצתה זאת הנפילה/ רק לעורר אותי שוב לתפילה"
מילים שמגיעות ממצוקה. מצוקה אישית, נפשית. גם באמונתו האיש פונה לאלהים: "באמונה, אני יודע שלא תבזה תפילת עני"
שולי רנד יוצא מחולשות האדם. היופי שלו באנושיותו. גם על הבמה הוא אינו מנסה למכור "שולי רנד הזמר'. לא יודע מה נחשב היום "זמר". זה בטח לא מה שנקרא "בל קנטו". בוב דילן אינו זמר. הוא טרובדור שמביא את עצמו. גם שולי רנד שר הוא טרובדור, מביא  את יישותו העכשווית, את הסיפור ואת ההומור ואת חוכמת החיים של אדם דתי שמתבונן על החיים גם בפרספקטיבה של אדם חילוני. והוא לא לשכוח בא מהתיאטרון.
מהמופע שלו נושבת רוח חדשה של אדם פתוח, קשוב ומתקשר, בטח לא פאנאט דתי, אידישקייט באקצנט, רוק ומוסיקת קאונטרי. וגם סטנדאפ. הסיפור שהוא הכין על איך כמעט התבטלה לו ההופעה – השכיב.
היכולת הזו ליצור כאדם דתי בתוך עולם חילוני המוכר לו היא שמחברת את שולי רנד לזמר יוצר כאהוד בנאי שעלה לשלושה שירים – שגם הוא נוגע כיום במידה כזו או אחרת בדת בדרכו שלו. הדואט עם אהוד בנאי ב"בלוז כנעני" היה רגע מחמם לב בערב הזה, כי מבחינתי כחילוני גמור, נוצרה כאן סיטואציה שאינה קשורה בדת אלא ביושר אנושי של שני יוצרים שחברו מתוך שאלות אמת שהביאו אותם לגעת בקודש.
שולי איש מצחיק, יודע לספר סיפור בין השירים, לתקשר עם הנגנים. תשאלו אם הוא היה קוצר תהילה כזמר גם ללא השטריימל והקפוטה? שאלה טובה, ואין לי עליה תשובה. די לי בזה שהוא שר "אייכה": ריבונו של עולם אם נדבר גלויות/ לפעמים אין לי כוח בעולמך לחיות"  זה אומר שלמרות התהליך שעבר, עדיין מכרסמים דברים בנפש. קונפליקט קשה. נחשף בגילוי נפש אמיתי, בטון של צער עמוק, כשהוא שר – "אנה מפניך אסתתר". כאן רנד אינטימי, מעביר את תחושת החסר, הצער מורגש מכל טון. זה אותנטי.
ומצד שני: לא רק העצבות שורה עליו. "אחותי" שמגיע לקראת סיום הוא הילולה. בכפיים, ברגליים. יש רגע שבו מסלקים את הצער, מפוכחים לחלוטין. "אחותי, מה לענן הזה שעל פנייך/ מחי דמעה שבזווית עיניך אל תבכי". חסל פחד, אין יותר מה להסתתר. והוא גם מבטיח לא לצער אותה יותר.

ימים טובים באים עלינו. המקצב והמנגינה מכניסים למגרש החסידי. והנה, שולי רנד עולה על הגל הזה של מוסיקה אתנית ממחוזות אירופה הבלקנית עם אלמנטים ים-תיכוניים. כליזמר, קצת צועני, נגיעה יוונית. הקליטות הבלתי מעורערת אך הנסבלת. עולם שאני לא בתוכו, גם לא בטוח מהי השמחה שקפצה, אבל כמו שאומרים – אשרי המאמין וכל איש באמונתו יחיה, והעיקר לא לפחד וכלל לעשות שמח. השתגעתי? – כששולי רנד בסביבה אפשר להשתגע.

שולי רנד – בכורה בצוותא ת