כל המאסטרואים של הבס החשמלי על במה אחת בקונצרט משותף – נשמע משהו שלא ממש אפשר להתחבר אליו בידידותיות יתר. ואם לפתוח בשורה התחתונה – כאן במפגן הראווה של הטריו – סטנלי קלארק, (Stanley Clarke) ויקטור ווטן (Victor Wooten) ומרקוס מילר (Marcus Miller) – זה קרה ובגדול.  פעם קראו לסוג הנגנים האלה "אלהי הגיטרה". ובאמת קלארק-מילר-ווטן הם הקלפטון, ההנדריקס והריצ'י בלקמור של גיטרת הבס החשמלית הגיעו להיכל התרבות אחרי שהוציאו אלבום משותף שיצא ביוני השנה.
זה קרה אחרי שבמשך שנים רבות, כך סיפרו, קיבלו בקשות ממעריצים לשיתוף פעולה ביניהם. סטנלי קלארק (בן 57) הוא הותיק בין השלושה. נגן מבריק בבס אקוסטי וגם חשמלי.
מרקוס מילר (49) יליד ברוקלין, ידוע בסגנון נגינת הסלאפ הייחודית והחלקלקה שלו בבס. פרט להתמקדות בבס, מילר הוא רב נגן. הוא מנגן גם על כלים כסקסופון וקלרינט באס. נגן עתיר סאשנים בצמרת הג'אז, חוצה גבולות מג'אז לריתם נ' בלוז לרוק, ומאז שנות השבעים חובש כמה כובעים כיוצר, מעבד, מלחין מוסיקה לסרטים. גם ויקטור ווטן (43) הוא ניחן בטכניקת סלאפ מיוחדת ונחשב לווירטואוז גדול על הבס.
קיבלנו מפגן מבריק של ג'אז פאנק, עם נגיעות האוז וטונות של גרוב. אבל היה בזה הרבה הרבה יותר, למעשה לא רק מפגן וירטואוזי אלא מוסיקה עם המון  השראה – כולל סולו בס אקוסטי יוצא מהכלל של קלארק, נגינה לירית של מילר בקלרינט בס. וכמובן מעל הכל – הטכניקה הזו בנגינה שמוציאה קריאות התפעלות.כולם עילויים ומופלאים,  אבל יש רגעים שהיית מעניק את הכתר לויקטור ווטן, שמגיע למה שאולי נחשב באוזנינו קצה היכולת האנושית בנגינה בגודש של סלאפים על הבס. כל הטריו הזה נשמע לעיתים כמו איזו מכונת באסים אנושית שלא מהעולם הזה. השלושה מגדירים חדש את הבס החשמלי, מרחיבים את גבולות הנגינה בו. והתוצאה היא לא פחות מרעידת אדמה מוסיקלית בסולם 6 ומעלה, ואם הגזמתי אז אשתמש במילה "רעם" (Thunder) כשם אלבומם המשותף. קלרק, מילר וווטן הם סופת ברקים ורעמים על הבמה.
ולפי תגובות הקהל – הוא ידע למה הוא מגיע הוא ידע שכאן הולכת להתחולל ועידת הפסגה של נגני הבס. הוא ידע על מה הוא שילם. והוא קיבל תמורה מלאה, אולי למעלה מזה.
קלארק אמר בראיון שהם רצו להגיע לדיסק-מופע שהצליל שלו בלתי צפוי לחלוטין, להוכיח שבס חשמלי, יכול להיות כלי קומוניקטיבי, מיוחד וגם מפתיע.
והנה השלושה מפתיעים אולי אפילו את עצמם, שמחת נגני הבס, קונצרט שבו רף הוירטואוזיות מורם כל פעם מחדש. והתחושה בסיום – איך חוזרים למציאות, ליום-יום.

קלארק, מרקוס, ווטן וידאו מההופעה