שחר נהרי – שירה, רועי לביא – שירה, גיטרה אקוסטית, דור אלגזי – גיטרה חשמלית, גל דקל – בס, ליאור לוי – תופים.

ברבע לאחת עשרה, לפחות בחצי שעה איחור (במועדונים שעת פתיחת המופע היא  המלצה לא חובה) עלתה לבמה רביעיית מיתרים קלאסית, התמקמה בצד ימין של הבמה. אייל מזיג, המעבד והפיק, לקח פיקוד וניצח עליה. מה אגיד ומה אומר: לא חייבים להבין את פשרו של כל גימיק. אבל אין ספק שהתבלינים ניסו עוד תבלין מוסיקלי לשלל התיבולים של המוסיקה שלהם.

בהמשך עלה יפיוף עם זקנקן בחולצת תחרה ופתח ב"המלחיץ". הבנאדם זועק את חרדותיו, "ממשיך להיות לא מאושר" (כמובן בגללה) חולצת התחרה תתחלף בהמשך בחולצה פשוטה יותר וגם בחצי גוף עירום. עזבו אתכם טראומות. התבלינים באו לחגוג. גם כששחר שר "נמאס לי ממך" – ושוב על הבלגנים המכאיבים בינו ובינה – אני לא ממש מזיל דמעה.

בסערת הרוק החגיגי לא  הכי בודקים איכות הטקסטים, ובעניינים האלה שבינו ובינה, הם מגיעים לפעמים לשיא הבאנאליה.הדכאונית ("צועקת", "נמאס לי ממך") ומצד שני אין בעיה עבור לשיר פאנקי קופצני סתלבטי ("בתחנה")  ולחזור למלודרמת רוק כמו "בואי עכשיו". מצד אחר מקבלים פתאום באותו נושא על יחסים שבינו ובינה שיר במקצב טנגו סוחף  בדציבלים רוקיסטים עם הרבה חשמל שמניב ניסיון להעביר געש פנימי. לא ברור כל כך למה טנגו, אבל החיבור בין טנגו לרוק אפקטיבי.  

בטח שיצאתי מבולבל. אז מה הם התבלינים. רוק, פאנקי, ריתם נ' בלוז, ראפ טנגו? יש להם משהו מכל ז'אנר. המון צמחי תיבול מוסיקליים וזה הולך טוב עם סולואים של חשמלית, עם הצגה תזזיתית, טעונת אנרגיות של נהרי וגם אורחת – שיר מימון. למה היא כאן?  אין לי מושג, אבל תמיד טוב לגוון.

אבל אומר משהו לזכות התבלינים שטרחו ועמלו והכינו ערב השקה מוקפד ומושקע: החיבור בין התבלינים לבמה מייצר אנרגיות הרבה יותר אפקטיביות מאשר בדיסק, הרבה מעבר לניסיון להגיע לאמירות משמעותיות  על האהבה ועל החיים.

ההפקה המוסיקלית של אייל מזיג, הסולואים של דור אלגזי, הנוכחות הנסערת של שחר נהרי, החיוניות של רועי לביא מצליחים לייצר מופע רוק טוב בסוגו, באמת להקה מתובלנת היטב , אולי יותר מדי, שהמגרעת שלה היא בסחף הרגשי שלא ממש גורם להתחבר עם הטקסטים.  מצב הבינו-בינה נשאר על הנייר. ואולי טוב שיישאר שם. אחרי הכל תבלינים מעדו יותר בטקסטים מאשר במוסיקה ובאנרגיות של ההופעה.

התבלינים קטעים מההופעה