יואב דגני פותח במשהו כמו: שמיים בקשו רחמים עלי, אלהים עזור לי, כל הזמן מפחד או פוחד (לשון עברית זה לא הצד החזק של דגני), ובסוף הוא (אלהים) ישמע אותי ושער גן עדן יפתח בפני.
הוי. אנחנו במבוא לתורת הקיטש. יואב דגני פותח בתפילה. זה הולך עם פתק בין אבני הכותל, מבקש רחמים על עצמו, מול עולם שעסוק בטפל. פופ מידטמפו, קולות מקהלה מתקתקים (מיותרים) שנכנסים במעברים. בקשו רחמים עליו.
כעבור 13 שירים של נפש רומנטית דואבת, נלחמת על אהבה, אני יכול לסכם, שלא רק הלשון העברית אינה הצד החזק של יואב דגני. אני כבר לא מדבר על טקסטים מקוריים אותנטיים, אלא על כתיבה פשוטה של שיר.
דגני עסוק בלספר את תחושותיו במקום לכתוב שירה. "רוצה שיהיה לי יותר/ למרות שגם עכשיו לא חסר" (השיר "ימים אחרים") "יותר" ו"חסר" אכן מתחרזים, אבל מה המשמעות של שתי המילים האלה ביחס לשיר האהבה הזה? השיר מסתיים ב"איתך הפכתי חושך לאור". נו, אז מה מה הוא צריך "יותר"? זוהי רק דוגמית לכתיבה חפוזה, מפוזרת, רגשנית ובלתי מבוקרת. בשיר "מה יהיה כשתלכי לי" שר דגני: "כי בתום התקופה הקשה של העצב ושל הדמעות/תמצאי לך אחד שיותר טוב ממני בעשר רמות/ וזה לא שאני רע, לך מגיע להיות/ במקום שמתאים לך להיות בו/ וזה לא שאני רע, אך איני די טוב"
זו אינה שירה. זה דיבור די סתמי בענייני כמויות של "טוב", ו"רע", ובסדנה לכתיבה יוצרת, היו אומרים לדגני שהוא כותב מילים, לא שירים.
גם כתיבה פשוטה כביכול ב "אם לא את": "פוקחת את עינייך לידי עכשיו/ אם לא את לא הייתי מאוהב/ נושם את מילותייך עמוק אל נשמתי/ אם לא את לא הייתי אני" נגועה במריחה כ דימוי כ"רכות לחייך כמו סם ממכר" (דימוי רע) . הלחן היפה, העיבוד לפסנתר, לקצב אלקטרוני וכלי מיתר, אינם מצליחים למנוע תחושה של מרקם קצפת מתוקה. השיר יצא רומנטי בדרגות די מביכות. לא מצליח להתחמק מהרכות הבלתי נסבלת.
הסולם המינורי הזה בפסנתר נמשך גם בשיר הבא "עכשיו" – על בנאדם עייף שאיבד תקווה, כואב, אינו נרדם ו"עייף ממשחק החיים" – וגם זה סוג של טקסט מדובר. העיבוד לחצוצרה בשיר הזה – מוצלח מאוד.
הסולם המינורי הזה שולט ברוב שיריו התחושתיים-רגשנים של דגני. מוסיקלית, יש על מה לבשר, המבנה המלודי של "גם אם" (הוא מבטיח לך ארמון עם סוסים ומרתים) מצוין ומאפיין קו מלודי נוגה ומלנכולי שעובר לאורך הדיסק, אבל הטקסט כמעט הורג את השיר.
מצד העיבודים של אודי שמחון – דגני קיבל טיפול מועיל בדרך כלל. באחד השירים המלודיים היפים בדיסק – "שמור" מבקש דגני סימן מאלהים שהוא צודק כי "רק כך אוכל לגדול, ללמוד מטעויות"… אז גם אם זה לא הכי הגיוני (אדם שאינו צודק יכול ללמוד מטעויות..) – בכל שקשור ללמידה מטעויות – הצדק איתו. יש פה כישרון. חבל לבזבז.
