"לה פוארזה מאיור", "כוח האהבה" של "פרנקי הולך להוליווד" מגיע אל בית הפופ האופרה של איל דיבו. בהמשך יגיע גיוון האדג'יו המפורסם של אלביניוני בביצוע שמטפס לשיאי הרגש, מה שלא יפריע לחבורה ללכת גם על קאבר  של "המנצח לוקח הכל" של "אבבא", ובכיוון אחר – "הללויה" של ליאונרד כהן.  האמריקאים יסווגו אותם תחת "קרוסאובר". 

תשאלו: מה אנחנו צריכים את הסלט הזה.  אם  הם אופרה – שישארו באופרה? הרי את "הללויה" אני יכול לקבל בקאברים הרבה יותר הגיוניים (ג'ף באקלי, רופוס ויינרייט) למה בקולות הפתוס האופראיים? זה נכון. מצד שני, אני יכול להבין את המתענגים על הקיטש של איל דיבו. הם יודעים לעשות את זה, מאמצים את השירים שיאפשרו להם לנסוק, לחבר קולות. תקשיבו לאיך שהם עושים את She המוכר משארל אזנאבור.  מטעינים את השיר בעוצמות רגש אדירות. מסיימים אותו כאילו זו הייתה אופרת חייהם. ובסיום הם לוקחים את Amazing Grace  ושרים  ברגישות כתפילת נצח הנצחים.  העיבוד נותן לשיר טאץ' אירי (חמת חלילים) וזה נשמע מחניף לאללה.  IL DIVO  באיטלקית משמעותו –  "האלהי". בשיר הזה (אמייזינג גרייס) הם מצליחים לגעת בחלקת אלהים. איל דיבו לוקחים אתגרים חדשים, מרחיבים את הרפרטואר. בז'אנר הקרוסאובר האופראי הם באלבום הזה מס. 1.

אני מצטט מביקורת קודמת שכתבתי על דיסק שלהם: IL DIVO  הם אמנם "להקת בנים", אבל מתחילים להיות דומים יותר לשלושת הטנורים מאשר לכול להקת בנים אחרת עלי אדמות, למרות שבמראה החיצוני שלהם הם מזכירים יותר דוגמנים של ארמני. עם קולות כאלה לא יתכן שאופרות של ורדי אינן הרפרטואר העיקרי שלהם.

על מוסיקת הקרוסאובר