זמר-יוצר הוא מוזיקאי שכותב, מלחין ומבצע חומר מוזיקלי משלו, כולל מילים ולחנים. בארצות הברית, הקטגוריה בנויה על המסורת העממית-אקוסטית. זמרים-יוצרים מספקים לעתים קרובות את הליווי ליצירה/ שיר, בדרך כלל באמצעות גיטרה או פסנתר.
מהות כותב השירים השתנתה עם הזמן. הוא הפך ממשרת אחרים ליוצר המשרת עצמו כמבצע של השיר. זהו הסינגר סונגרייטר. הכוונה היא לזמר-יוצר במשמעות הכוללת של מילים-לחן-ביצוע
במשך שנים רבות, כותב השירים היה, למעשה, שכיר חרב בשירות המבצעים. כותבי שירים עבדו עבור מוציאים לאור ויצרו חומר שאחרים יבצעו. לעתים קרובות, שיר הולבש מתוך מחשבה על זמר מסוים, וכלל אלמנטים שימחישו את החוזקות שלו ויפחיתו את החולשות שלו. כותבי שירים עבדו עבור לקוחות פוטנציאלים. מעטים מהם שקלו לעשות מעבר מהפסנתר לאולפן ולבמה כזמרים מבצעים. הם קיוו ללהיט, ואחר כך קיוו ללהיט נוסף לאחר מכן, ובילו את הקריירה שלהם ביצירת קטלוג של מוצרים מסחריים.
כששיר נכתב וגם מבוצע על ידי אותו אדם, הקהל מניח שהחומר מגיע מהלב; שזה נובע מהניסיון של האדם עצמו. יש להסיק שקיפות מסוימת כך שהקהל מאמין שזמר/כותב שירים השליך הצידה כל מכשול למחשבותיו ורגשותיו וביטא במילים את נקודת המבט הכנה והאותנטית שלו.
עם הזמן, הקו הדק בין כותב שירים למבצע החל להישחק. קחו את יצרני הלהיטים שעבדו בבניין בריל המהולל בניו יורק, כמו בארי מאן וסינתיה וייל, קרול קינג וג'רי גופין, ג'ף בארי ואלי גריניץ'. לעתים קרובות, הם היו מקליטים שירי הדגמה ההדגמה (“demos”) של השירים שלהם כדי שיושמעו ללקוחות. לעתים רחוקות יותר, אבל בחלק מהמקרים בהצלחה רבה, הם הקליטו והוציאו שירים שזכו להצלחה מסחרית: כמו, למשל, כשמאן כבש להיט עם "Who Put the Bomp", שנכתב יחד עם גופין.
שורשיו של הסינגר-סונגרייטר הם במוסיקת הפולק ((Folk האמריקנית, שניצניה הבולטים היו וודי גאטרי (Woody Guthrie) לדבלי (Leadbelly) פיט סיגר (Pete Seeger) ולהקת "האורגים" (The Weavers) הסינגר-סונגרייטר של השנים האלו (חמישים-שישים) התחבר יותר למסורת (בלוז, קאנטרי למשל) והשתמש במוסיקה למסרים חברתיים ופוליטיים הנוגעים למעמד הפועלים בין השאר בכינוסים של איגודי עובדים. ההתמקדות בנושאים חברתיים היא שאפיינה את הדור הזה של הסינגר-סונגרייטרים.
תחיית הפולק עודדה צעירים ליצור מוסיקה אותנטיות לוותר על כלים חשמליים אלא וגם לעמוד בפני קהל בכוחות עצמם: כמה מהאמנים המצליחים ביותר של שנות ה-60, ומאוחר יותר, נכנסים לקבוצה זו, כולל פול סיימון, ואן מוריסון, פרד ניל ("כולם מדברים"), טים הרדין ("אם הייתי נגר"), לאונרד כהן (" סוזן") וג'ניס איאן ("הילד של החברה").
בז'אנרים אחרים, כמו סול וקאנטרי, יותר ויותר אמנים החלו להוציא יצירות משלהם. דמויות מרכזיות כמו אוטיס רדינג ודולי פרטון, כתבו את שיריהם השירים ויצרו קטלוגים שמגלמים את מורכבות האישיות שלהם. חלק לא מבוטל מהיוצות הזמרות המשפיעות והמרשימות ביותר היו נשים, כמו ננסי גריפית', שריל קרואו, ג'ול (Jewel), ושרה מקלכלן.
מקוריות: הביטלס ובוב דילן, נמנעו מנוחות נוסחתית, וניסו ליצור שירים רעננים וחדשניים. ההשפעה שלהם על יוצרים אחרים הייתה דומיננטית. זה הרגיש ו כאילו הועלה הרף לגבי איכויות של יצירת שיר
בסוף שנות השבעים, הגל הראשון של סינגר-סונגרייטרס, סווג בארה"ב ובבריטניה כ"סופט רוק", משהו בין פולק לרוק. ההכרה המשמעותית בסינגר-סונגרייטר הייתה בין תחילת השישים לתחילת השבעים, בגל של זמרים-יוצרים שהושפעו מזמרי הפולק הנ"ל וביניהם – בוב דילן, פול סיימון, ניל יאנג, ג'ון דנוור, ג'קסון בראון, דייב מייסון, ג'ים קרוצ'ה, ג'וני מיצ'ל, דיוויד קרוסבי, ליאונרד כהן, דונובן, רוברט וייאט, רנדי ניומן, גורדון לייטפוט, ניק דרייק, קארלי סיימון, קט סטיבנס, הארי צ'אפין, ג'יימס טיילור, משוררים, יוצרים, סטורי טלרס שכתבו ויצרו מתוך עולמם האישי, האינטרוספקטיבי, הוידויי.
ג'יימס טיילור, מיוחד בפשטותו, ג'וני מיצ'ל – היותר ייחודית, פול סיימון וקרול קינג – בגווני פופ מיינסטרים וג'קסון בראון – באוריינטציה של רוק. במשבצת הזו נמצאים הזמרים-יוצרים האישיים – ג'ון ארמטריידינג, ריקי לי ג'ונס, ה"דילנים" החדשים סטיב פורברט, לודון וויינרייט.
מהשמונים ואילך, הגיע גל נוסף של זמרים-יוצרים בנוסח הסופט-רוק, שהמשיכו את נוסח היצירה האינטימית-אישית, כמובן בהפקות אולפן יותר מתקדמות – סוזן וגה של "לוקה", טרייסי צ'פמן, אלאניס מוריסט, מישל שוקד, שון גולווין, שריל קרו, נאטלי מרשנט, אדי בריקל. הסגנון הזה של "הרוק הרך" מאפיין גם את שרה מקלחלן, נורה ג'ונס, טורי איימוס, פיונה אפל, בת' אורטון, דיוויד גריי, ראיין אדאמס, איימי מאן.
הזמר/יוצר ממשיך לתפוס מקום חיוני בשוק המוזיקלי, אפילו בין האג'נדות המתחרות של ראפ או פופ. המאזינים נמשכים לשירים המבטאים מגע עם רגשותיו של אדם. אם חושבים על זה, פורמט כמו Unplugged של MTV, שבו רוקרים מניחים בצד את המגברים שלהם ועוברים לגיטרות אקוסטיות, מצביע על עד כמה משמעותי הביטוי היצירתי הטהור: מבצע אחד, קבוצה של מילים , מנגינה ייחודית וגיטרה אקוסטית.
האוסף המגוון The Greatest Singer Songwriter Songs (האזינו מטה) הוא מסע של שלוש שעות.לאורך 53 שירים, חלקם לאו דווקא להיטים גדולים, רבים עברו את מחסום הזמן: סינגר סונגרייטרז סונגס חד-פעמיים.
